אפתח בגילוי נאות: ציפיתי להתאכזב מ"ריאיון מיוחד", התוכנית החדשה של "קשת" שבה אוטיסטים מראיינים אנשים מפורסמים. אפשר להאשים אותי בציניות, אפשר להגיד שדווקא בגלל זה בכלל שקלתי לכתוב על התוכנית – והכל נכון. אבל לייצוג אוטיסטים על המסך, בארץ ובעולם, אין רקורד כל כך טוב.
הפורמט פשוט: אדם מפורסם (בתוכנית הבכורה – חנן בן ארי) מגיע להתראיין אצל קבוצת אוטיסטים, ואף שאלה היא לא מחוץ לתחום. כמו "סליחה על השאלה" על סטרואידים. את כל זה מנחה המגה טלנט של קשת, רותם סלע.
כשצפיתי בקדימון של התוכנית הראשונה, ובעיקר בשקלול של רותם סלע שמרבית ההופעות הטלוויזיוניות שלה סכריניות להחריד, הייתי בטוחה שמדובר בתוצר טלוויזיוני מתקתק להבחיל. מייד עלתה לי לראש "אהבה על הספקטרום" בנטפליקס, על פניו תוכנית ריאליטי מקסימה על אוטיסטים שמחפשים אהבה, אבל בפועל חוטאת לא מעט ב"פורנו השראה".
פורנו השראה, למי שלא מכיר, הם תכנים שעוסקים באנשים בעלי מוגבלויות או שונות כזו או אחרת, שנועדו לגרום לצופה (הנורמטיבי) לגרום להרגיש טוב יותר עם עצמו. להתעודד על חשבונם של ה"מסכנים", או לומר לעצמו "אם הם יכולים – אז גם אני".
הצלחה של תוכנית כזו תלויה בגישה שעומדת בבסיס הליהוק. לרוב תוכניות נופלות כבר בשלב הזה, כשהן מלהקות חתך מאוד צר מהספקטרום האוטיסטי – אלו ש"רואים עליהם" לקילומטרים את השונות.
אני לא יכולה (והאמת גם לא מעוניינת) לנחש איך מגדירים את עצמם שלל המראיינים, אבל כמי שהייתם מכנים "תפקוד גבוה", אני הרגשתי מיוצגת. אני מהאוטיסטים שלעיתים רחוקות רואים את עצמם על המסך, כי השונות שלנו לא סקסית מספיק. אנחנו נתפסים כמוזרים… או סנובים, במקרה הטוב (תעיד על כך קולגה לשעבר וחברה טובה שהתוודתה שביום הראשון שנפגשנו היא חשבה שאני שונאת אותה, כי עשיתי הכל כדי להתחמק מקשר עין).
וזה מוביל אותי לנקודה נוספת לזכות ההפקה, שהשמיטה לחלוטין הגדרות קליניות של תפקוד או הגדרות שיעזרו לצופה לדחוס את המראיינים לקופסה כזו או אחרת. זה נשמע אולי שולי, אבל זה רומז לי לכך שישנו ייעוץ מקצועי מתקדם יחסית.
מרבית הציבור חושב על אוטיסטים במונחים של תפקוד גבוה/בינוני/נמוך, או במילים אחרות: כמה תצטרך סביבתו של האוטיסט לטרוח כדי שיוכל להנות מאיכות חיים מספקת. ועבור חלקים בקהילה האוטיסטית עצמה, התווית הזו מתייחסת יותר לנטל על כתפי ההורים והסביבה, מאשר לזהות האוטיסטית עצמה.
חשש נוסף שהיה לי הוא שינסו להציג את האוטיסטים כמין מלאכים ילדיים וטהורים, או ככאלו שעצם עמידתם מול המצלמה מרשימה ומרגשת, אבל ההפך בדיוק הוא הנכון. חוסר הטאקט האוטיסטי מוצג כאן במלוא תפארתו, ובמובן הכי טוב שיש. כי, כשחושבים על זה, מה היא אמנות הריאיון אם לא דחיפת האף למקומות שהוא לא שייך אליהם.
ומה שהיה עשוי להצטייר כשאלות צהובות מאין כמותן מפי כל מראיין מקצועי, לא משתמע כחטטנות אלא כחלק מחוקי הפורמט: תגידו לאוטיסט שאף נושא הוא לא מחוץ לתחום, והוא ישאל ישירות כמו "למה התגרשת?" או "כמה מזונות אתה משלם לגרושתך על שבעה ילדים".
שתי השאלות האלו כל כך בוטות, שחנן מתפתל ומודה לבסוף שהוא נבוך מכדי לענות עליהן. שני המראיינים הטיחו בו בשעשוע: "אתה מתחמק, אבל מקבל/ת את זה". הלוואי שבמראיינים מהשורה הראשונה היה את האומץ להטיח בפוליטיקאים שלנו את האמת, רק למען הפרוטוקול, כשהם מתחמקים ממתן תשובות מספקות לציבור.
גילוי נאות נוסף: כמו שאפשר להבין ממה שכתבתי למעלה, אני לא ממעריצותיה הגדולות של רותם סלע. אין לי שום דבר נגדה אישית, אבל לטעמי הפרסונה הטלוויזיונית שלה היא פלסטיקית ומצועצעת, ובוודאי סובלת מחשיפת יתר.
חששתי שהיא תכתיב טון צעקני או בנאלי להחריד, שמחתי להתבדות ולראות כאן רותם הרבה יותר אנושית, ובעיקר – כמעט בלתי מורגשת. במקום להיות המנחה שמתווכת את האירועים ומפרשנת מהיציע, היא שם בעיקר על תקן מתווכת שמסייעת למשתתפים לנווט רגעים מאתגרים.
יגידו הציניקנים (ואני ביניהם, אז אני אומרת): זו תוכנית רכה וזולה יחסית להפקה. כזו שאפשר לרשום תחת סוגה דוקומנטרית במסגרת המחויבות החוזית לציבור, ותבוא בהכרח על חשבון עשייה דוקומנטרית שמאפשרת הצצה עמוקה לחייהן של קהילות וקבוצות שונות בחברה הישראלית. יצירה שחסרה כל כך בנוף הטלוויזיוני מחוץ ל"כאן", וכמובן דורשת השקעה רבה יותר של זמן וכסף.
והכל נכון. אבל אם אני בוחנת את התוכנית בתור מה שהיא כן, ולא בתור מה שהיא לא, מדובר בצפייה חביבה, מרגשת לרגעים (דמעתי מול הסיפור של חנן בן ארי על הפעם שנפגש עם ניצולי מסיבת הנובה והתחבק עם ניצולות למרות שהוא שומר נגיעה), ומהנה. בסך הכל, לא הדרך הכי גרועה להעביר את הערב.
