אי אפשר לומר אם טורניר הכדורסל של אולימפיאדת פריז 2024 הוא הטוב ביותר אי פעם, אבל כן אפשר לומר שהוא האיכותי ביותר. 59 שחקני NBA, עוד 36 מהיורוליג, רמת משחק גבוהה עם דרמות, מהפכים, הגנות, הטבעות, שלשות הזויות ושלל מהלכים שגרמו לאוהד הכדורסל הממוצע לאהוב יותר את הענף. אבל כדורסל נבחרות משחקים 40 דקות ובסוף הדרים טים מנצחת.
ארצות הברית זכתה בזהב אחרי 80 דקות מהקשות שנבחרת אמריקנית הייתה צריכה להתמודד איתן במשחקים האולימפיים, במיוחד כזו שנחשבת לגרסה מסוימת של נבחרת החלומות. קדמו להן 160 דקות קלילות ולפני זה 180 דקות של משחקי הכנה קשים במיוחד, בה הצליחה לחוות קצת נחת רק מחצית אחת מול סרביה.
הרבה מחיצי הביקורת שהופנו לנבחרת הפסים והכוכבים לפני פתיחת הטורניר הייתה הביסוס על שלושת ה-"מזדקנים" לברון ג'יימס, סטף קרי וקווין דוראנט, שאם מחברים את הגיל שלהם ביחד מגיעים ל-110 שנים ו-53 שנות קריירה. מוזמנים לחפש שלושה שחקנים יותר טובים שהתחברו לקבוצה אחת עם היסטוריה יותר טובה משלהם, לא בטוח שתמצאו.
לאורך כל השנה חיפשנו את הפנים הבאות של ה-NBA. אמרנו ג'ייסון טייטום, אמרנו לוקה דונצ'יץ', אמרנו אנתוני אדוארדס, אולי אפילו ג'יילן ברנסון או ג'יילן בראון, סברנו גם על ויקטור וומבניאמה, אבל החודש וחצי האחרונים הוכיחו שהכדורסל עדיין לא שייך לצעירים.
דוראנט שב מפציעה בדרך ל-8/8 מהשדה ב-8:39 דקות במשחק הראשון של שלב הבתים, ג'יימס סיים עם טריפל דאבל את חצי הגמר והוביל את הטורניר באסיסטים וקרי קלע 60 נקודות ב-17/26 לשלוש בשני משחקים שנגמרו בהפרש ממוצע של 7.5 נק', כאלה שהבטיחו את הזהב האולימפי.
אולי הם מעבר לשיאם, אבל אי אפשר לקחת מהם את מה שהשיגו ואת מה שהראו גם בגילם הקרוב למופלג. פיב"א לא סתם בחרה בלברון כ-MVP של הטורניר, קרי לא סתם נכנס לחמישיית הטורניר (למרות שהיה חושך לפני כן) ודוראנט לא סתם עלה לחמישייה בגמר. במעמד כזה גדול, תחת כמות הלחץ העצומה שהנבחרת הייתה נתונה לה, סטיב קר רצה את השחקנים המנוסים ביותר שלו ביחד ולא סתם הם קיבלו הכי הרבה דקות על הפרקט.
לפני כחודש הצהרתי כאן שהנבחרת האמריקנית הנוכחית גדולה מזו של 1992. ארה"ב הנוכחית נאלצה להתמודד עם ההשלכות של ה"נזק" שעשתה הדרים טים המקורית, שהראתה לעולם את רמת הכדורסל אליה היא צריכה להגיע כדי לנצח את האמריקנים. אז לפריז 2024 הגיעו הגרסאות הטובות ביותר בהיסטוריה של מספר נבחרות עולמיות כמו גרמניה וסרביה (בגלגולה הנוכחי), הנבחרת האפריקאית הטובה ביותר אי פעם ועוד מספר נוספות, כמו אוסטרליה, קנדה וצרפת, שהראו שאולי העתיד שלהן יכול להיות טוב מהעבר.
לארה"ב הנוכחית, מעבר לחוצפה והתהילה, יש גם אופי. לחזור מפיגור 17 הפרש מול סגנית אלופת העולם שמחוזקת בשחקן הכדורסל הטוב ביותר כיום ו-48 שעות אחרי להתמודד עם לחץ של עשרות אלפי אוהדים נגדך מול יריבה ביתית במיוחד הראה את האמריקנים בגדולתם. חובבי הכדורסל יזכרו יותר את השלשות של קרי בסוף הגמר השנה מאשר את ה-32 על קרואטיה בגמר 92.
יש משהו מאוד סמלי בכך שלברון, קרי ודוראנט הובילו לזהב האולימפי דווקא אתמול, ב-10.8.24. אלו המספרים שקובי בראיינט, האיש שהעביר להם את הלפיד, לבש לאורך הקריירה. 8 ו-24 בלוס אנג'לס לייקרס, 10 במדים הלאומיים. ג'יימס סיפר בדוקו שנעשה על ה'רידים טים' ב-2008 שהפעולות שקובי עשה, כמו להיכנס בחברו לקבוצה פאו גאסול בדקה הראשונה של הגמר, גרמו לו להאמין שאפשר לזכות בזהב. אז לאורך שני המשחקים האחרונים, כשהיה קשה, הפעולות שעשו הווטרנים בזמנם נתנו את התקווה והאמונה שלא משנה הסיטואציה, אפשר לנצח ולזכות בזהב. מבוגרים בגופם, ווינרים בנפשם.
ומה יקרה כשהם ילכו? כפי שזה נראה כרגע, העתיד של צרפת אפילו יותר מבטיח משל האמריקאים, עם בחירות דראפט גבוהות ואוסף שחקנים צעירים שיכול להתחבר למשהו מופלא. פוטנציאל הפורוורדים והסנטרים של הטריקולור אומר שהם בדרך הנכונה, רק נותר להם למצוא את הרכז היציב כמו שהיה ננדו דה קולו לאורך השנים ויש פה מתכון לשינוי ההגמוניה.
מצד שני, בכל פעם שנראה כאילו ההגמוניה משתנה, משהו קורה. איבוד זהב אפשרי באולימפיאדת לוס אנג'לס תהיה חרפה גדולה, אבל אם זה יקרה, אז אחריה אולי הרעב של הצעירים להיות הדומיננטיים ביותר יגדל כמו שקרה ב-2008. בינתיים חזינו בגדולה של שחקנים, של נבחרת, של ענף שמתפתח לכיוון תחרותי וטוב. לא עולה כסף להכיר בה, אז אולי כדאי להתחיל בלי קשר לאסכולה לה אתם שייכים. תעריכו, כי שום דבר שראיתם לא ישוב באותה מתכונת, אם בכלל.
