כמעט שנה עברה מאז השבעה באוקטובר, והחיים בקיבוץ יד מרדכי השתנו באופן מהותי. עמרי פרי, מנהל הקהילה בקיבוץ, שוחח עם "מעריב" ותאר את השינוי כך: "מאז השבעה באוקטובר, הקיבוץ עבר שינוי משמעותי. אין ספק שמה שהכרנו השתנה. האירועים הקשים האלו הובילו להתמודדות עם טראומה אישית וקהילתית. היינו מחוץ לבית חודשים ארוכים, וכעת אנו בתהליך של שיקום וניסיון לחזור לשגרה. תהליך שעוד נמשך. החיים היום בקיבוץ מאופיינים בתחושת ערבות הדדית ובמוכנות לכל תרחיש ביטחוני. ישנו דגש מיוחד על שיקום פיזי ונפשי הכולל בתוכו גם צמיחה ופיתוח, תוך התמקדות בבניית חוסן קהילתי ותמיכה במי שזקוק לכך".
במהלך הקרב בקיבוץ יד מרדכי הצליח כוח קטן של לוחמי מג"ב לעצור את מחבלי החמאס שנעו צפונה לאורך הכביש הראשי. המחבלים ניסו לתקוף את קיבוץ יד מרדכי כדי לבצע טבח בתושבים ולחטוף אותם לרצועת עזה, כפי שעשו בישובים רבים בעוטף, אך הניסיון נכשל. כיתת הכוננות של הקיבוץ, שהתארגנה במהירות, עזרה לעצור את המחבלים, שרובם חוסלו תחילה על ידי לוחמי מג"ב ולאחר מכן בסיוע של כוחות ימ"מ, בפיקודו של פקד ארנון זמורה ז"ל וחיילי חטיבת הצנחנים. לא היו נפגעים בקרב תושבי הקיבוץ, אך מבנים שונים, כולל "הבונקר" של מרדכי אנילביץ', נפגעו מהפגזות המחבלים.
שנה לשבת השחורה: תערוכות ואירועי תרבות ברחבי הארץ
שנה לטבח: המספרים הכואבים במסיבות הדרום בשבת השחורה
פרי, שגם נלחם ופיקד על כיתת הכוננות של הקיבוץ באותו יום, מספר על החוויות מהלחימה, לחימה שכמותה לא הכירו: "תוך כדי הסיטואציה עצמה אין תחושות ואין גם הפנמה אמיתית של מה שקורה. מגיבים על אוטומט ומנסים לעשות את הטוב ביותר. בדיעבד, הרבה דברים צפים – כמו איך אתה חווה לחימה כאשר 200 מטר מאחוריך נמצאת המשפחה שלך? איך מתווכים להם שהמקום הכי בטוח הוא כבר לא כזה? איך ממשיכים מכאן הלאה? ובעיקר מחשבות על מה היה צריך לעשות אחרת? מה היה קורה אילולא נפרסנו מהר על הגדרות ואילולא צוותי מג"ב וימ"מ בפיקודו של ארנון זמורה הצטרפו אלינו – האם היינו מצליחים להדוף אותם לבד? כמה מאיתנו לא היו כאן היום? ועוד המון שאלות שמציפות".
האתגרים בהגנה על הקיבוץ היו רבים, ופרי מדגיש את המזל שהיה להם: "צריך להגיד בבירור שלנו היה מזל שלצערנו לא היה להרבה מהקהילות האחרות בעוטף, וזה הצטרפות כוחות מג"ב וימ"מ ללחימה, ולמעשה לקיחת אחריות של ארנון זמורה ז"ל על ניהול הקרב בצומת. לזכותנו יאמר שהגבנו במהירות, יצאנו החוצה לפני הגעת המחבלים והספקנו לתפוס את העמדות השולטות סביב הגדר בצורה טובה ואף להגיב לזיהוי מחבלים ולפתוח באש במקומות הנדרשים. הקושי היה איך להגן על כל הקיבוץ, איך לתת מענה גם לבעיות שעלו מתוך הקיבוץ, ובעיקר איך להעביר את המידע אחורה לתושבים ולחברים שיושבים בבית ורואים את הזוועות בטלוויזיה".
האתגר המרכזי, לדבריו, התעצם כאשר נפלה התקשורת: "היינו צריכים לעבור בית-בית על מנת שאנשים יעזבו את הקיבוץ ויצאו צפונה – דבר שבדיעבד הושלם רק יום אחרי. יש כאלה שרק כעבור כמה חודשים נחשפו לסיפור יום הקרב".
פרי מציין את השפעת האירועים על תחושת הביטחון בקיבוץ שנה לאחר מכן: "כיום על פניו אנחנו חווים את המקום כבטוח ומרגישים חופשי להסתובב בקיבוץ ולשלוח את ילדינו מסביב, אך ישנה דריכות כמובן, והתמימות שהייתה בעבר – לא תהיה. הרבה שואלים את עצמם לא מה המצב היום, אלא מה יהיה בעוד שנתיים ושלוש, ואלו שאלות משמעותיות שמשפיעות על ההחלטות המשפחתיות".
הוא מדבר גם על השינוי בתחושת הביטחון האישית והקהילתית: "מצד אחד, ישנה יותר מודעות לסכנות המוחשיות שהמציאות הביטחונית שלנו מציבה. מצד שני, האירועים האלו חיזקו את הביטחון הפנימי, כיוון שהוכחנו לעצמנו שהקהילה יכולה להתמודד עם איומים חמורים. יש יותר זהירות ומוכנות, אבל גם תחושת אחדות גדולה יותר שמבוססת על חוויות משותפות ויכולת התמודדות".
פרי מוסיף גם על תהליך העיבוד: ״את המסקנות מהאירועים הקשים הפקנו במהלך התקופה. הבנו מה עלינו לעשות ולקדם על מנת להמשך ולחזק את תחושת הביטחון של התושבים. אנחנו עובדים מול הצבא ומערכת הביטחון כל העת על שיפור תשתיות ואמצעי הביטחון ביישוב ודואגים לאמן ולתרגל את כיתת הכוננות וצוות החירום היישובי וללמוד מאירועים שקרו אצל שכנינו, וגם בשאיפה לטפל בבעיות ובדברים המבעבעים מתחת לפני השטח אצלנו, תחקורים פנימיים נוספים וכדומה".
לקראת השנה לאירועים, פרי מדבר על הכנותיהם בקיבוץ לשימור הזיכרון והמורשת: "קשה להאמין שכבר עברה שנה מאז השבת הזו. אנו נערכים עם מספר טקסים מרכזיים וקהילתיים שנועדו לשמר את הזיכרון ולספר את סיפור הרוח. כבר לאורך התקופה האחרונה התחלנו באירועים מיוחדים, לרבות אירוע הוקרת תודה למתנדבים שסייעו לנו לאורך כל הדרך, אירוע חניכת מכינה חדשה שנפתחה דווקא עכשיו ולראשונה בתולדות הקיבוץ. נקיים אצלנו בקיבוץ את האירוע המרכזי לציון השנה, בהובלת נוער העוטף ועמותת שקמה בצאת שמחת תורה, בהשתתפות התושבים, אורחים מכובדים ועוד".
בנוגע לשיקום הקהילה, הוא מדגיש את החשיבות שבחזרתם של החטופים: "חשוב לנו ביותר להזכיר, השיקום האמיתי יהיה אך ורק כאשר כל החטופים שלנו יחזרו לביתם, וכאשר כל הקהילות השכנות לנו יוכלו לחזור לביתם בבטחה. לא נוכל לחיות בשלום בלעדיהם".
