שניר לוי: "אנחנו השופטים לא מחפשים את אהבת הקהל"

שניר לוי היה בן 17 כשאבא שלו, מאיר, אחד השופטים המוערכים, תלה את המשרוקית. שנה לפני כן הוא החליט שהוא רוצה להיות כמוהו. הוא קודם כל החל לשחק כדורגל, ואחרי כמה עונות כקשר בבית"ר באר שבע, הבין שהוא לא מהבולטים והחליט לעזוב. הוא נרשם לקורס שופטים, והשאר היסטוריה. 

15 שנים אחרי שהצטרף לאיגוד יש שיגידו שהוא אפילו מתעלה על אבא שלו. בעונתו החמישית בסגל הבכיר, הוא נבחר לשופט העונה. לפני שלוש שנים קיבל את התג הבינלאומי ומאז הספיק לשפוט בשלב הבתים של הקונפרנס ליג, משחקי נבחרות צעירות ושמינית גמר ליגת האלופות לנוער. בליגה העל הוא הספיק לנהל את המשחקים הכי גדולים שיש. דרבי תל אביבי, דרבי חיפאי, דרבי ירושלמי, גמר גביע הטוטו, את ב"ש, אגב, הוא לא שופט כי נולד וחונך בעיר שבה הוא גר עד היום. 

בצבא נלחם בצוק איתן במסגרת חטיבת גבעתי, בה שירת ובמקביל לשיפוט, למד הוראה בחינוך גופני וחינוך מיוחד. היום הוא מלמד ילדים על הרצף בתיכון בנימין רוטמן, שנמצא באשל הנשיא. הוא נשוי פלוס שניים ועולה לכל מגרש עם תמונה של המשפחה והכיתוב באנגלית: "תמיד תזכור שאתה נמצא איפה שרצית להיות לפני חמש שנים". 

את לוי אנחנו פוגשים במלון בדברצן, סמוך למלון של נבחרת ישראל. הוא זומן לשפוט בפעם השלישית את שלב העילית של נבחרות עד גיל 19. מלבד הונגריה, גם אוסטריה, דנמרק ואיסלנד בבית הזה.

לשחקנים שנולדים לאבות כדורגלנים קשה יותר להצליח. איך זה אצל שופט?
"כמו לאותם שחקנים, יש יתרונות וחסרונות. היתרונות זה הניסיון והטיפים שהם מגיעים מדם ליבו של אבא שלי והחיסרון הוא שתמיד יגידו שהגעתי בזכותו ובגללו ותמיד ינסו להשוות בינינו, במקום להבין שזו תקופה שונה ועידן שונה לחלוטין".

אבא הוא המבקר הכי גדול שלך?
"חד משמעית כן. הוא לוקח אישית כשמשחקים הולכים לי פחות טוב".

וכשהולך טוב, מה הוא יגיד?
"תמיד תהיה הערה איפה כן יכול היה להיות עוד יותר טוב, כדי שאמשיך ללמוד ולהשתפר". 

סדר היום של לוי שונה מזה של אביו. הכדורגל התפתח, הדרישות גבוהות בהרבה. צריך להיות חד מחשבה, מהיר החלטה, מלא בביטחון עצמי, חסר פחד וסמכותי כשגם הנראות חשובה ולא מספיק רק להבין את המשחק. הוא מתאמן כל יום, ארבעה  ימים בשבוע ריצה בעצימויות שונות ועוד שלושה ימים אימוני כוח. 

להיות שופט בישראל, כך עושה רושם, זה עוד יותר קשה. הכדורגל שלנו סובל מבעיות הרבה יותר גדולות מהשיפוט כשבעלי תפקידים, מנהלי קבוצות, דוברים או אפסנאים, שלא לדבר על מאמנים או בעלי בית מרשים לעצמם להתנפל על השופטים. 

אתה מרגיש שבאירופה מכבדים את השופטים הישראלים יותר מהארץ?
"במשחקים באירופה נותנים קצת יותר כבוד לשופטים, ואם בליגה מאמן מרשה לעצמו לעשות טעות ולקבל אדום שיגרום לו להרחקה של משחק או שניים, באירופה כל עונש כזה הוא יותר קריטי. העובדה שאין היכרות בינך לבין השחקנים והיריבות ואתה לא פוגש את אותם שחקנים ומאמנים שבוע אחרי שבוע, זה שונה". 

מזהים אותך ברחוב? זורקים הערות?
"מזהים בכל מיני מקומות. בדרך כלל התגובות ברחוב יותר נעימות מאשר במגרש. לא יצא לי לספוג משהו חריג. כשזה מחוץ למגרש, אותם אנשים חוזרים לדמויות שהם במציאות ולא אלה שבאים לפרוק. הם הרבה יותר נעימים". 

ג`קי בן זקן קרא לך "אפס" ו"מכביסט", שרון מימר קרא לך "שחצן". זה לא מוציא את החשק?
"זה לא נעים אף פעם כשפונים אישית, כאילו באתי לעשות משהו מכוון. אני רוצה לעשות שירות הכי טוב. אני מבין שזה חלק מהעניין ומתקדמים" 

גם פה בדברצן הוא לא מוותר על עוד יחידות אימון. אם המשחק בערב, כבר בבוקר תראו אותו בחדר הכושר. בין לבין יכניס גם שיחות עם הפסיכולוג של האיגוד רועי סמואל ואת ניהול פרויקט המצוינות עליו הוא אמון. "חלמתי על הרגע שאנהל משחקים בחו"ל, זו היתה המטרה שלי", הוא אומר, "כמו שכל כדורגלן רוצה להגיע לרמות האלה מול קבוצות גדולות ושחקנים גדולים, כך גם אני. המטרה להיות שופט בליגת האלופות ודרג עילית באופ"א. זה לא פשוט, כי הפירמידה מאוד צרה, בטח כשמגיעים ממדינה קטנה, אבל כל עוד אפשרי, נמשיך לעבוד ולקוות".  

לשופט היום יש עזרה. גם אם הוא טועה, שופטי המסך שם 
"שיפוט המסך זה נושא יותר מאתגר. חושבים שקל לקבל את ההחלטה הנכונה, אבל כדורגל זה לא שחור או לבן. בכל מקרה, כשופט במגרש יותר קל כי ההכרעה תישאר על הדשא, גם אם הביצוע שלך לא היה נכון, כי אז שופטי המסך יתקנו אותך".

אתה מרגיש שהציבור איבד אמון בשופטים
"לא רוצה להיות זה שמחליט אם הציבור איבד אמון או לא. כל קבוצת אוהדים רוצה לדחוף לצד שלה ומפעילה לחץ שהיא מקופחת יותר. חוץ מזה, השיח היום יותר מעמיק על שיפוט ויש מי שרוצים להבין ומנסים לחפש קריטריונים איך אנחנו עובדים. לא תמיד יורדים לסוף דעתנו בהחלטות וזה יוצר בלבול ואי אמון".

מה לעשות, זה מקצוע כפוי טובה
"הוא כפוי טובה. לא באים לראות שופט, אלא הקהל מגיע לראות את השחקנים. אני צריך לבוא, לתת שירות ושלא ירגישו אותי, זה הניצחון הגדול שלי".

כן כי אף אחד לא אוהב שופטי כדורגל 
"אנחנו לא מחפשים את האהבה הזו. אנחנו בורג קטן שלא מחפש את האהדה הזו".