לא מדברים מספיק על תופעה מאוד נוכחת מאז השבעה, ולכן אני פה כדי להציף. החזרה להתמכרויות הישנות שכבר נגמלנו מהן מזמן. כל אחד ואחת עם ההתמכרות הקטנה או הגדולה, שהצלחנו להיפטר ממנה בעמל רב לפני שנים, אבל היא לא באמת הלכה, היא רק נכנסה למחילה קטנה בנפש וחיכתה לשעת הזדמנות לצאת החוצה, חדשה ורעננה.
אני שומע מחברים על רבים שחזרו לעשן. מי יכול לא לעשן בזמן כזה, והרי ידוע שסיגריה היא התרופה לכל דשדוש במערכה, לכל ספק בממשלה, לכל פגיעה בפרנסה. לוקחים סיגריה – והכל עובר לחמש דקות, ומייד חוזר פלוס ההתמכרות הקטלנית. מה לעשות, אומרת ההתמכרות כשהיא מדברת דרך הפה שלנו, המצב…
ויש שחזרו להרגלי אכילה גרועים וגם להתמכרויות מסכנות חיים. במקום הראשון – קבלו במחיאות כפיים את הסוכר. חייבים הרי משהו שימתיק את הקיום המר לכאורה, ואין כמו איזה ממתק או עוגה לעשות את הקסם המנחם. וכן, ברור שזה מקצר חיים, אבל תן לחיות את הרגע, מי יודע מה יילד הרגע הבא. אני יודע. סוכרת, זה מה שהוא יילד.
ויש הרגישים לגלוטן שחזרו אל הלחם, שאין כמותו לתת ביטחון קיומי, ויש רגישים ללקטוז שחזרו לנס על חלב הישן והטוב, המנפח את הבטן ומכאיב, אבל לפחות יש רגע כמו פעם, שלי עם הקפה שלי, לא עם איזה תחליף מעליב.
ויש שלא בדיוק חזרו אבל הגבירו עד מאוד את ההתמכרות למסכים, לרשתות, לחדשות. יש לי חבר שיושב כל יום מרגע פקיחת העיניים עד לכתו לישון מול החדשות. כבר כמעט שנה הוא לא זז מהמרקע, ממתין להודעה שהכל היה טעות, ועכשיו חוזרים למה שהיה פעם. לארץ ישראל הישנה והטובה. והמוח מתרגל לרמת הריגושים שדוחפים לנו במסך, וכשאין מסך הוא מרגיש רעב, קריז, דודא.
ויש כאלה ששבו אל הסם, כל אחד והסם שלו, ויאללה תן שאכטה עכשיו, או שורה, או כדור או מה שיש, נטפל בשש אחרי המלחמה. אם בכלל יהיה סוף למלחמה, ואם לא – לא נורא, הסם מרכך את התמונה.
ויש כאלה ששבו להמר בסכומים. שורפים עתיד תמורת הפנטזיה לעשות מכה ולעוף מכאן. ויש המתנחמים בהתמכרות לקניית שטויות בסין, ויש המכורים לפורנו ששבו לצרוך אותו בכמויות כי הוא נותן חום מזויף, ולו לחמש דקות. והכי מכורים הם המכורים לביבי, שהתמכרותם הֶחריפה והם אומרים עכשיו – מזל שיש אותו, איך המלחמה היתה נראית בלעדיו. ולהם, אני חושש, אין תוכנית גמילה.
הלוויה
על כל מחבל מחוסל, במיוחד בנפת ג'נין, יש הלוויה. ובהלוויה צועדים כמנהגם כל החברים של המנוח עם נשקים מתנופפים, וקריאות שהם אוהבים, והבטחות לחיסולנו במהרה בימיהם.
כך גם בלבנון בהלוויות החיזבאללונים. ואני ממש מתפלא איך אף אחד במטכ"ל עוד לא אמר למי שמעליו, שהעביר לרמטכ"ל, שלחש לשר הביטחון, שבשיחה נדירה עם ראש הממשלה אמר: בוא נשלח לשם נחיל כטב"מים ונוריד את נחיל החמושים. מי יגיד מה?
אני מבין – יש מגבלות בינלאומיות, ויש לחצים, ויש בתי דין שמינו את עצמם לדון בעניינינו, אבל מה לא בסדר בלהפציץ תהלוכה של טרוריסטים שנשקם מעיד עליהם כאלף עדים בהאג? מה לא בסדר להוריד לא אחד־אחד בפעולות כירורגיות, אלא אלף במכה?
והרי אומרים לנו שבעיירות הטרור על הגדר של כביש 6 יש בסך הכל כמה מאות חמושים מחורעים, ואיש אינו מפסיד הלוויה טובה של חבר יקר, אז לפתור את הבעיה בבת־אחת זה גם כלכלי, גם נותן מענה מלא וגם משחרר את האוכלוסייה הבלתי מעורבת, ושלא בא לה להיות, להתערב, מלפיתת העכביש של החמאסניקים אשר בתוכם.
יש להם תחושה שבהלוויות הם מוגנים. כמו להקת דגים קטנים כשמגיע לווייתן – מרוב סנפירים הוא לא מצליח לראות איפה לתת את הביס. "הגנת ההמון". צריך להרוס להם גם את זה. מספיקה פעם אחת כדי שבהלוויה הבאה איש לא ינופף בנשק, והמבטים יהיו למעלה לא כדי לראות את הכדורים במעופם אלא כדי לזהות כלי טיס זעירים מגיעים לחסל חשבון בבת אחת. עם כולם.
וזה נכון גם למצעדים. הם צועדים בביירות? בטהרן? זמן מעולה לכמה טילי שיוט לצאת לדרכם. התמכרנו לחיסולים פרטניים מהביוקר של ההכנות והדמויות המחוסלות, אבל ככה לא נוטעים בליבותיהם השחורים פחד מוות אמיתי. כל התכנסות שווה התנקשות.
דירקטור
כבר בן 62 אני, כמעט, ואין שום תואר לפני שמי, לא דוקטור ולא פרופסור, ולא כבוד הרב, ולא אדמו"ר, ולא האלוף במיל'. לא כלום. רק מר, במקרים מיוחדים. והיטב חורה לי וממרר את חיי המצב הזה, כי יש לי הרבה מכרים שעשו איזה דוקטורט פעם באיזה עניין, ומאז כל הפונה אליהם חייב לדקדק בתוארם, ולא להשמיט את הוד דוקטוריותם.
ועוד אני חושב איך אשיג לי תואר, חיי קיבלו מפנה מפתיע. קיבלתי פנייה מחוות החופש להיות דירקטור בהנהלה. דירקטור. אני. תמיד רציתי להיות דירקטור. אותן אותיות כמו דוקטור, מי ירגיש בהבדל. ונכון, זה לא בבנק במשכורת שמנה, אלא בחוות החופש בהתנדבות, אבל היינו הך.
חוות החופש שבמושב עולש היא אחד המקומות הנהדרים בארץ ישראל. אמנם בימים אלה קרבתה לגדר ההפרדה ולעיר הטרור טולכרם, רק שלושה קילומטרים בין לבין, מעמידה אותה בסכנה מיידית לשלום עובדיה ובעלי החיים במקרה של פלישה, אבל אנחנו מדחיקים, כמו לפני השבעה.
ובחוות החופש גרים בעלי חיים שניצלו מתעשיית הבשר, ובדך נס קיבלו את חייהם במתנה. כל אחד והסיפור שלו. אחד נפל ממשאית בדרך לבית המטבחיים, אחד הצליח לברוח מהשבי, אחד נקנה על ידי אנשים טובים והובא. וכולם שם חיים בשטחים פתוחים, מקיימים חיי קהילה, מקבלים טיפול קפדני, תזונה מגוונת, קורסי העשרה, נסיעות לחו"ל, הכל מהכל.
פעם באיזה זמן אנחנו נוסעים לשם, כל המשפחה, ומייד נבלעים בינות לחיות. מתרועעים עם עיזים, מלטפים תרנגולי הודו, משוחחים עם כבשים, משתעשעים עם חזירים ומתבוננים בפרות ובפרים, שאיש לא לוקח מהם את צאצאציהם לפיטום, איש לא מנצל אותן לחלב, להריונות תכופים, איש לא חולב את זרעם. פשוט נותנים להם לחיות.
ומה שקורה כשנותנים לְחַיות לִחְיות הוא שמגלים שיש להן רגשות. הן לא בשר בתוך כלובים, יש להן תודעה. לא מפותחת כמו שלנו, אבל בהחלט גר שם מישהו בקודקוד. והן מביעות שמחה, ועצב, ואהבה. ושם, בחוות החופש, אפשר לשבת לנוח, ופתאום איזו תרנגולת משוחררת מדאגה באה ושמה את ראשה בחיקך, ולרגע נדמה שהיא בכלל כלב או חתול, ועולה השאלה למה אותה אני אמור לאכול ואת הכלב שלי לא.
אז מעכשיו אני דירקטור. ומוסיף לשמי את האותיות ד"ר. מי אמר שזה רק דוקטור? ומקווה להועיל לחווה כפי שהיא מועילה למרכז החמלה בלב שלי. ומזמין אתכם לבוא לביקור, בתיאום מראש. תוכלו ללמוד שם משהו על לב של תרנגול הודו, שלא כולל טיגון עם בצל.
