לאחר הפסקת האש בצפון, תושבי יישובי קו הגבול מוצאים עצמם בין הרצון לשוב הביתה לבין החששות מהמציאות הביטחונית השברירית. רבים מדברים על הצורך בשיקום הביטחון והאמון, על החשש מהסכם שלא יבטיח תגובה נחרצת מול איומים ועל האתגרים שבפינוי והחזרה. בין הפחד לגעגוע, רבים מתושבי הצפון מבקשים להבטיח שגרת חיים בטוחה וברורה שתאפשר להם לחזור ולהתבסס ביישוביהם.
לילך אגרא, תושבת קיבוץ איילון בגליל המערבי מאז שנת 2000, מפונה כעת לנהריה יחד עם רבים מבני קיבוצה. למרות האתגרים, היא מביעה תקווה לשוב לקיבוץ ולהחזיר את החיים למסלולם. "אחרי ערב של 20 אזעקות ברצף בנהריה, אני פשוט שמחה על השקט שהגיע. ההבדל בין הרעש הבלתי פוסק לבוקר רגוע הוא עצום, ואני מקווה שהשקט הזה יישמר לאורך זמן״, היא משתפת.
הסכם הפסקת האש – תקווה לצד ספקנות
לילך מברכת על הסכם הפסקת האש, אך מודעת לאתגרים שהוא מציב. "חיכינו להפסקת אש שנה וחודשיים. ברור שהתנאים לא מושלמים – היינו רוצים שחיזבאללה פשוט ייעלם, אבל זה לא ריאלי. הם תמיד לא ירצו אותנו כאן, ולכן חשוב שכל פעולה שלהם תיענה בתגובה חזקה ומידית״.
לדבריה, האמון בתהליך ובביטחון הגבול הוא המפתח לחזרת התושבים: "כשאנשי חיזבאללה מסתובבים ליד מטולה ואין תגובה נחרצת, זה פוגם באמון. ברגע שרואים פעילות כזו, צריך להגיב בלי היסוס. אחרת, אנשים לא יחזרו – זו חזרה למצב של ה-6 באוקטובר. בנוסף, אני מאמינה שצריך לאפשר לתושבים שמעוניינים – לחזור לקיבוצים, לספק הסעות לבתי הספר ולפתוח את השירותים החיוניים כמו מרפאות ומרכוליות״.
הפחד קיים, אבל התקווה מנצחת
"כולנו מפחדים", היא אומרת בכנות. "התוכנית של ה-7 באוקטובר בצפון, עם מצבורי הנשק והמפות לכיבוש הגליל, השאירה אותנו עם תחושה קשה. אבל אני רוצה להאמין ולסמוך על הצבא שידאג שזה לא יקרה שוב. צבא מסיבי על הגבול, פיקוח קבוע למניעת מנהרות חודרות ותגובה חד משמעית – זה מה שיבטיח שלא יחזור הטבח״.
למרות הכל, לילך נחושה לחזור לקיבוץ: "הבית שלי הוא באיילון, ואני רוצה לחזור כמה שיותר מהר. אני מתכננת לפתוח עסק חדש בקיבוץ – מחסן תחפושות וסיורים, ולהפוך את המקום לחי ותוסס שוב. מבחינה חיצונית הקיבוץ נראה נהדר – רק בית אחד ספג פגיעה ישירה. יש משפחות שכבר חזרו, ועוד משפחות מתכננות לחזור בחודשים הקרובים. עם זאת, יש גם כאלה שלא יחזרו – אני מכירה לפחות 5-6 משפחות שקיבלו החלטה סופית להישאר באזורים אחרים״.
אגרא מספרת על מפגש קהילתי שנערך לאחרונה לכבוד 86 שנים להקמת קיבוץ איילון. "זה היה אירוע מדהים. הגיעו בין 500 ל-600 איש, וזו הייתה תזכורת לכוח ולחוסן של הקהילה שלנו. דיברתי עם אנשים ושמעתי דעות לכאן ולכאן – יש כאלה שחוזרים מיד, כאלה שמתכננים לחזור בקיץ, ויש את אלו שהחליטו להישאר במקומות אחרים ולא לחזור בכלל״.
היא מסכמת באופטימיות זהירה: "אני לא נותנת לפחד לנהל אותי. אני מאמינה שהטראומה של ה-7 באוקטובר תביא לשינוי אמיתי, ושבעתיד הקרוב נראה קיבוץ חי, בטוח ומשגשג״.
יעל מועד, חברת קיבוץ יפתח בגליל העליון, עברה עם משפחתה לבנימינה בעקבות הלחימה בצפון. מתוך חוויותיה הקשות והחשש לעתיד, היא מביעה ביקורת נוקבת על ההסכם המתגבש עם חיזבאללה ועל ההתנהלות הביטחונית של מדינת ישראל.
"אני מבינה שיש סיבות להסכם – יש שחיקה מתמשכת ותלות בינלאומית, ואני לא מתעלמת מזה", היא אומרת. "אבל מה שקורה עכשיו זו עצימת עיניים מסוכנת. יש גבול לכמות הנשק שאפשר להכיל ולדפוסי ההתנהגות שאפשר להעלים מהם עין. מה שמדהים אותי זה כמה מהר הדברים מחליקים והופכים לדפוס נורמטיבי״.
אזור חיץ או הפקרה
מועד מתנגדת להסכם שלא כולל אזור חיץ ברור וחד משמעי בצד הלבנוני של הגבול. "אם אין אזור חיץ של 10 ק"מ בצד הלבנוני, זה יכפה עלינו הישראלים ליצור אותו בעצמנו – גם אם המשמעות היא שאנחנו, התושבים, נסוגים אחורה. אני לא יכולה לקבל מצב שבו הממשלה מכילה את האיום הזה עלינו. זו לא רק הפקרה, זו הודאה בכישלון״.
לדבריה, אם ישראל לא תגדיר אזור שבו לא תהיה נוכחות חיזבאללה, ימשיכו הפרות הסכם ופעולות התגרות. "הסכם כזה פשוט לא יגן עלינו. אנחנו רואים שוב ושוב איך הפרות הופכות להתגרות, ומול זה הממשלה מגיבה בחולשה. חיזבאללה צריך לפחד להתקרב לגדר. אם אין פחד, אם הם לא רואים פעולה נחרצת, הם ימשיכו לשחק בנו".
"הקהילה שלנו מבולבלת ועייפה", מועד משתפת. "אמרתי להם – אל תתבלבלו, תכעסו. הציבור המפונה מפוזר, טרוד, ולרוב מרגיש שאין מי שיגן עליו באמת. לדבריה, ההתנהלות הביטחונית הנוכחית משדרת חולשה, ולא רק לתושבים. "כשהתגובה להתקרבות לגדרות היא מעצר ולא פגיעה, זה נותן לחיזבאללה להבין שאין שום סיבה לחשוש. מי שמתקרב לגדרות צריך לדעת שהוא מסתכן מידית. בלי זה, אנחנו פשוט מזמינים את ההפרות הבאות״.
יעל מתנגדת לחזרה מהירה לקיבוץ יפתח. "אני לא רואה טעם למהר לחזור כרגע. ראינו אנשים בשדרות שחזרו מוקדם מדי, ואחר כך הבינו שזה לא שקט כמו שחשבו ולא הצליחו להיות זכאים לפינוי שוב. זה הזמן ללכת לבדוק את הבית, לקחת דברים, לנקות, אבל לא למהר להתמקם מחדש״. היא גם מדגישה את החשיבות של יציבות עבור ילדיה. "יש לי שתי בנות – אחת בת 12 והשנייה בת 10. אני לא מוכנה להעביר אותן טלטלה נוספת. הן חייבות לסיים את שנת הלימודים כאן, בבנימינה״.
בסופו של דבר, מועד מאמינה שהחזרה הביתה תתאפשר רק אם יוגדרו תנאים ברורים. "אני אחזור רק אם יהיה אזור חיץ מוגדר ושהממשלה תדאג לפנות אותו מכל איום. החזרה שלי תתאפשר רק כעבור שנה-שנתיים, אחרי שכל המערכות – חינוך, רווחה וביטחון – יהיו מוכנות לקלוט אותנו בצורה מסודרת. עד אז, נשאר כאן ונקווה שיגיע שינוי אמיתי״.
