הכתבה הזאת צריך לפתוח בגילוי נאות: שלומית אהרון, עמי מנדלמן, יובל דור וקיקי רוטשטיין – חברי הכל עובר חביבי, מהלהקות המצליחות ביותר של שנות ה־70 וה־80 – הם חברים טובים שלי. לאורך השנים זכיתי לראיין ולפגוש אותם לא פעם, הן ביחד והן בנפרד, להיעזר בהם במחקריי על עולם הבידור והזמר העברי וללמוד מהם מהי מקצועיות אמיתית, תשוקה למקצוע, ואיך לשמור על אש היצירה בוערת במשך עשורים.
אף שסכסוכים ומשקעים לא חסרו לאורך השנים – בין היתר משום שארבעתם שונים באופיים ובשאיפותיהם – הם תמיד הצליחו להשאיר את המחלוקות מאחור. גם כשהם מסכימים שלא להסכים, הם עושים זאת בכבוד הדדי, תוך שהם מציבים את הלהקה והמשכיותה לפני האגו. אולי זה הגיל (כולם כבר בני 74), אולי זה הניסיון, ואולי אלה האהבה וההערכה שהם רוחשים זה לזה – ובעיקר למה שיצרו יחד. לכן, כשגיליתי שבימים אלה הם מציינים יובל להקמת הלהקה, היה לי ברור שזו סיבה למסיבה, או לפחות לריאיון משותף. אחרי הכל, מדובר בהרכב שהותיר אחריו שורה של נכסי צאן ברזל שלא נס ליחם.
הלהקה, שהתפרקה ושבה להופיע לאורך השנים, ממשיכה גם היום לכבוש לבבות על הבמות. מאז 2012, במקום יובל דור, שפנה לכיוון אחר, הצטרף אל ההרכב הזמר משה ("מוזס") סימן טוב, שממלא את מקומו בהצלחה ובכישרון רב. "כשארבעתנו על הבמה, הקסם עדיין שם. הקהל מתלהב, שר יחד איתנו את השירים, וזה משהו עוצמתי שקשה להסביר במילים", אומר עמי מנדלמן, שמוכר לקהל הרחב כ"זה עם השפם". "ההופעות שלנו מושכות אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית. יש סביבנו קונצנזוס, ואנחנו באמת כמו משפחה על הבמה. למרות שכל אחד מאיתנו עוסק גם בפרויקטים אישיים, הלהקה היא עדיין מפעל חיינו – דבק נצחי".
"אנחנו כבר לא יוצרים חומרים חדשים ללהקה – אין שירים חדשים או כיוונים חדשים – אבל אנחנו מביאים לבמה את עצמנו, את העבר, את הנוסטלגיה", מוסיפה שלומית אהרון. "אנחנו עושים רק את מה שכיף לנו, מה שמאחד אותנו, ולא משהו שעלול שוב לפלג. אנחנו פשוט נהנים לבצע את מה שעשינו בעבר, ומרגישים שגם הקהל נהנה. הוא כבר כמו משפחה – עברנו יחד חיים שלמים. אנשים באים להופעות שלנו ונזכרים בצמתים החשובים בחיים שלהם – חתונות, לידות, הורות, התבגרות".
"להחזיק את זה ביחד זה לא פשוט, יש קושי, יש ויתורים – אבל כשאנחנו עולים לבמה, הקסם קורה. זה נותן לנו כוחות שאי אפשר לתאר", מוסיף קיקי רוטשטיין. "גם משה הגיע אלינו ממש כמתנה. הוא הצליח להשתלב בצורה נהדרת, למרות שהוא ויובל שונים לגמרי, וזה כיף. עדיין יש לנו את אותן הרמוניות נהדרות, את אותן קלאסיקות – וקלאסיקה, בסופו של דבר, תמיד נשארת".
יש לנו פוטנציאל
ב־1970 קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן ויובל דור שירתו בלהקת חיל התותחנים, שהייתה אז בשיאה. במקביל לשירותם הצבאי, הם החלו להתגבש כשלישייה מוזיקלית. "הושפענו מהרכב אמריקאי של ווקאליסטים שעשו רוק־פופ מיינסטרימי, וחלמנו להקים משהו דומה", משחזר דור. "בשלב מסוים, צה"ל הציע לנו עסקה – אם נחתום קבע ונופיע בפני חיילים, הם יספקו לנו במאי ומעבד מוזיקלי כדי שנוכל להעלות תוכנית".
השלושה נענו להצעה ויצאו לדרך במקביל ללהקה הצבאית, תחת הפקתו של האמרגן איתן גפני, שניהל אותם במסגרת שירות המילואים שלו. "עבדנו על שירים בצורה אינטנסיבית", מספר מנדלמן. "היינו ישנים בבית של יובל או של קיקי, והחיבור בינינו היה ברמה הכי אישית. הכרנו אחד את השני עד העצם".
את שם השלישייה החדשה, "אף אוזן גרון", העניק להם חברם ללהקה הצבאית, עמירם שבח ז"ל. "עמירם, שהיה המצחיקן של החבר'ה, זרק את השם הזה בהומור, והוא פשוט נשמע לנו טוב", נזכר רוטשטיין. "אותנו זה הצחיק, אבל הקהל משום מה לא מצא את זה משעשע".
השלישייה העלתה תוכנית בכורה שהתבססה על לחניו הראשונים של יוני רכטר, חברם ללהקה הצבאית. בין השירים שהקליטו היה "דמעות של מלאכים", שהלחין רכטר למילותיו של חברו דן מינסטר. "אנחנו הראשונים שביצעו את השיר הזה", אומר מנדלמן. "כשרצינו להקליט אותו לאלבום שלנו, אמרו לנו שזה שיר גרוע ושכדאי לוותר עליו. בסוף, אריק איינשטיין ואסתר עופרים הפכו אותו לקלאסיקה".
ב־1971, עם שחרורם מהצבא ובעידודו של המעבד המוזיקלי אלדד שרים, החלו השלושה להקליט שירים באופן רשמי. "לקחתי דמואים של הלהקה לחנוך חסון, אחד ממנהלי התוכניות של קול ישראל", מספר שרים. "הוא התלהב והזמין אותנו להקליט באולפנים בתל אביב".
מאותו סשן הקלטות יצא השיר "שלא ייגמר לי הלילה", שהלחין מתי כספי ולשלישייה הייתה הזכות לבצע אותו לראשונה. לצד החומרים המקוריים שביצעו, שימשה השלישייה גם כלהקת ליווי לאומנים שהשתתפו בהפקות של אלדד שרים. בין היתר, הם שרו באלבומו הראשון של אבנר גדסי והיו הזמרים המלווים בלהיט הפריצה שלו "נפרדנו כך".
בנוסף, הם ליוו בפסטיבל הזמר והפזמון 1973 אומנים כמו שלמה ארצי, גידי גוב, חנן יובל, ירדנה ארזי, אפרים שמיר ורותי נבון. "יצאנו מהפסטיבל עם טראומה", מספר מנדלמן. "החלטנו שיותר לא נהיה סוג ב' – אנחנו נגשים את עצמנו. שנה לאחר מכן השתתפנו בפסטיבל שירי הילדים עם 'שרה שרה שיר שמח', וקטפנו את המקום הראשון".
זמן קצר לאחר מכן יצא האלבום היחיד שלהם, "שמש אחת". במקביל להופעות עם החומרים המקוריים, הם ביצעו במועדונים קאברים לשירים של אלביס פרסלי, קליף ריצ'רד והפלאטרס. "כשזיהינו שהז'אנר הזה עובד חזק – החלטנו ללכת עליו בכל הכוח", אומר מנדלמן.
באותה תקופה החל מנדלמן לטפח את סמלו המסחרי – השפם, שמלווה אותו עד היום. "התחלתי לגדל אותו בהשראת אבא שלי, שהיה הדמות שהכי הערצתי, וגם לו היה שפם מרשים", הוא מספר. "למרות שלא התעסקתי יותר מדי במראה שלי, הרגשתי שהשפם יכול לשדרג לי את הדימוי העצמי ולתת לי תדמית של מאצ'ו".
למרות ההופעות והעבודה, הלהקה נקלעה לפרשת דרכים. "בסוף 1974, כשחזרתי מלימודים בארצות הברית, הם סיפרו לי שהלהקה מתפרקת", נזכר המוזיקאי אלדד שרים. "הם אמרו שאין להם עבודה, שהפופולריות שלהם בירידה ושהם מתחילים לחשוב על העתיד – אולי אפילו על לימודים באוניברסיטה. אמרתי להם שלא יתפרקו. שיחכו רגע וייתנו לי לבדוק מה אפשר לעשות".
שרים פנה לשכנו, המפיק המצליח אמנון ברנזון, וסיפר לו על השלישייה. "אני מודה שבהתחלה לא התחברתי כל כך לרפרטואר הלועזי שלהם, כי הייתי יותר בראש של שירי עמים", סיפר לי ברנזון בעבר. הוא הציע להם לשמש כלהקת ליווי של מיכל טל, שהייתה אז כוכבת גדולה. אבל הם סירבו. "אנשים לא באמת הבינו מה אנחנו רוצים ולא זיהו את הפוטנציאל שבנו, ואחר כך אכלו את הכובע", מציין דור. "גם ברנזון לא ראה בנו משהו מיוחד. הוא רצה להפיק עוד הצגה של שירי עם, כי זה היה העולם שלו, אבל אנחנו כיוונו למשהו רוקי־פופי יותר".
"חיפשנו מפיק שיהיה בראש שלנו", מסביר רוטשטיין. "התחלנו אצל איתן גפני, כי כולם התחילו אצלו, אבל לא הצלחנו להוציא ממנו שום דבר משמעותי. אז הלכנו לבני אמדורסקי, עבדנו איתו קצת, ותוך כדי השיחות והחיפושים גם ניסינו את סולו יורמן, שלא הבין מה אנחנו רוצים ממנו. כשברנזון הציע שנלווה את מיכל טל, אמרנו לו שמאסנו בליווי. אז הוא הציע לנו זמרת צעירה, יוצאת להקת פיקוד המרכז – שלומית אהרון שמה".
חלק מאיתנו
השלישייה לא התלהבה מהרעיון, הם חשבו שאהרון לא תהיה בראש שלהם. "שלומית הייתה מסוגרת וביישנית, שונה מאיתנו", אומר רוטשטיין. "לא דיברנו את אותה שפה, לא הצלחנו להתחבר אליה בהתחלה".
ברנזון התעקש, והפגישה הראשונה של הארבעה עם המעבד המוזיקלי אלדד שרים הוכיחה שהוא צדק. "כבר אחרי החזרה הראשונה ידענו שהיא חלק מאיתנו", אומר מנדלמן. "לפחות מבחינה קולית".
"המצלול הווקאלי שיצא מאיתנו היה ייחודי, כמו הגשמת חלום", אומר רוטשטיין.
שלומית, מה זכור לך?
"ברמה הקולית וההרמונית הייתה כימיה מיידית, אבל לא ברמה האישית. היינו אנשים שונים בפן החברתי, באנו ממקומות שונים אז לא התחברנו מיד. אבל המוזיקה חיברה בינינו, כך גם האנשים שהיו סביבנו ועבדו איתנו".
עם ברנזון כמפיק, שרים כמנהל מוזיקלי ואהוד מנור כפזמונאי ועורך, החלה הרביעייה לעבוד על תוכניתה הראשונה, שנקראה על פי רעיון של מנור "הכל עובר חביבי", כשם שירה הפופולרי של יפה ירקוני משנות ה־50. "רצינו להרים מופע שלא היה כמוהו בארץ, שיכלול שירים באנגלית, אבל אמנון התעקש על שירים עבריים", אומר מנדלמן. "אהוד מנור גישר על הפערים כשהציע שנעשה מופע משירי שנות ה־50 מהארץ ומהעולם. זו הייתה פשרה נכונה".
"האמנו בקונספט הזה", אומר דור. "הוא היה נראה לנו חדשני, משום שלא היו אז אומנים ששרו באנגלית. הרעיון היה להעלות מופע ואחר כך להיפרד. לא חשבנו להקים להקה עם שלומית, לא ראינו המשכיות".
הבמאי שנשכר לטובת המופע היה נדב לויתן ז"ל, לימים בעלה של חוה אלברשטיין. "נדב לא היה בראש אחד איתנו, וזה לא עבד", אומר רוטשטיין. "הצענו לאמנון לקחת את צדי צרפתי, במאי צעיר, תוסס ומצליח שעבד אז עם חוה אלברשטיין. אמנון הסכים".
"אהוד הזמין אותי לפרזנטציה שלהם כדי שאחווה דעה. היססתי", אומר צרפתי. "מי ששר אז באנגלית נתפס כזמר חתונות, זו הייתה בושה. ובכל זאת באתי ושמעתי. הם שרו בהרמוניות נפלאות, היו קבוצה מוזיקלית ברמה גבוהה, אבל זה היה משעמם. לא מעניין. שירה יפה וזהו. ידעתי שזה לא יחזיק מעמד. אהוד ואמנון לחצו עליי שאציל את המצב ונתנו לי שבועיים לעבוד איתם".
החמישה נכנסו לשגרת חזרות אינטנסיבית. "לא ידעתי מה אני עושה", אומר צרפתי, "אבל חשבתי שאם כבר עושים מופע משירי שנות ה־50, כדאי להשתעשע ולהצחיק את הקהל. הם לא היו קומיקאים, שלומית במיוחד, והבנים לא היו שחקנים, ואני דווקא בחרתי ללכת על הצד הקומי. עד היום אני לא מבין למה ואיך עשיתי את זה. זה לא היה פשוט, אבל כבר מההופעה הראשונה הרגשנו שיש לנו שלאגר ענק".
"צדי הביא קונספט של פארודיה, המבט מהצד עם הקריצה, עם החיוך ועם התיאטרליות", אומרת אהרון. "ברגע שעלינו על הבמה עם הגישה הזו – הרגשנו שזה זה".
"כולם אמרו לאמנון שהוא משוגע אם הוא סומך עלינו", מגלה רוטשטיין. "אבל הוא הצליח לשכנע את הצבא לתת לנו לצאת לסיבוב הופעות בפני חיילים כניסיון, וזה הפך להצלחה מסחררת. את המופע הרשמי הראשון שלנו סידר חבר שלי. היינו מופע חימום ללהקת גוספל אמריקאית שהופיעה באודיטוריום בחיפה. זה היה פיצוץ. הבנו שיש לנו ביד משהו חזק יותר ממה שחשבנו".
אחרי המופע באודיטוריום בחיפה, ברנזון שכר את בית לסין להופעה של הלהקה. "הוא פרסם שכל הכרטיסים נמכרו, למרות שרק חצי מהם נמכרו ואת השאר הוא חילק בחינם", מגלה שרים. "כך נוצר דיבור סביב הלהקה החדשה שממלאת את האולם".
התוכנית הראשונה כללה גרסאות כיסוי בעברית ובאנגלית לשירים נוסטלגיים וערבוב שנשמע בלתי אפשרי של שירים תימניים, שירי ילדים, שירי ריקודים סלוניים, רוק'נרול, שירי ניל סדקה, פול אנקה, ברנדה לי וגם שיר מקורי אחד שכתב מנור והלחין יובל דור: "היי ויוו", שעוסק בימי ילדותם ונעוריהם של חברי הלהקה.
התוכנית הצליחה מעבר לציפיות, עם כ־800 הופעות, לפעמים שתי הופעות בערב. "חרשנו את הארץ ויצרנו מציאות חדשה בתחום ההופעות", אומר רוטשטיין. "זה היה הישג חסר תקדים. כשהתקבלנו להופיע בתוכנית טלוויזיה של שייקה בן פורת, ששודרה באמצע הלילה, ועשינו מחרוזת פרודית באנגלית וקצת בעברית, עם 100% רייטינג שהיה אז, לא היינו צריכים עוד לקדם את עצמנו. למחרת כבר כולם הכירו אותנו".
איך הרגשתם עם הצלחת התוכנית הראשונה?
דור: "היינו סלבס. תלו פוסטרים שלנו בכל תחנת אוטובוס, חתמנו על גלויות. היה טירוף".
מנדלמן: "ההתחלה החזקה עזרה לנו להתגבר על כל הקשיים שהיו בלהקה של ארבעה אינדיבידואלים".
רוטשטיין: "הרגשנו שיש פה משהו שהוא חזק יותר ממה ששיערנו".
לא רק קאברים
כשהם נישאים על גלי הצלחת התוכנית הראשונה, חברי הלהקה החליטו להקליט חומרים מקוריים. "עוד בזמן אף אוזן גרון, יובי (שם חיבה ליובל דור – ד"פ) ואני ישבנו על חומרים מקוריים, היה ברור לנו שאנחנו לא רוצים להיות רק להקת קאברים", אומר מנדלמן.
אחרי שזכו בפרס "כינור דוד" על המופע של השנה, אחרי שצרפתי הביא את נעמי שמר, שכתבה להם את "החגיגה נגמרת" ואחרי שהחליפו אמרגן ועברו לעבוד עם אברהם פשנל – היה קל להביא את השמות הגדולים שיכתבו עבורם, וגם את השמות שיהיו גדולים כעבור שנים. "יאיר לפיד, שהיה אז חייל בעיתון 'במחנה', הציע לנו שיר", מספר מנדלמן.
העובדה שהייתם חברים סייעה לכם להתמודד עם ההצלחה המטאורית?
מנדלמן: "אנחנו כל כך שונים, לכל אחד מאיתנו יש רצונות שונים, והיו לנו לא מעט סכסוכים ואי־הסכמות, אבל בסופו של דבר אנחנו אוהבים זה את זה ומאזנים זה את זה. שלומית ואני, למשל, לא הסכמנו על הרבה דברים, אבל היא תמיד הייתה ותמיד תהיה אחותי".
דור: "למדנו לתעל את השוני בינינו לחוזק: אצלי, למשל, החלק של היצירה קצת יותר חזק, קיקי יותר חזק בהפקה, שלומית חזקה בשירה, ועמי יותר חזק בהיבט ההומוריסטי, ככה שיחד השלמנו זה את זה. ומכיוון שאנחנו רביעייה, לא היה לנו אגו שיש לסולנים, היה פרגון אמיתי. היחד הזה נתן לי הרבה כוח. ידעתי שאם אני נופל, השלושה שאיתי יעזרו להרים אותי, ולהפך".
אהרון: "כל המתחים וההתרגשויות התחלקו בין ארבעתנו, וזה נתן לנו כוח לשאת את המשא הרגשי. היינו בתוך עולם משלנו, סגורים בבועה, לא מתערבבים עם שאר האומנים. בהמשך, כשהיו לנו ילדים, היינו יוצאים יחד לטיולים, והחממה הזו נתנה לנו שפיות".
רוטשטיין: "התמיכה של הקבוצה עוזרת בהתמודדות עם דברים, כי לא הכל נופל עליך. השלם גדול מסך חלקיו, בייחוד כשאתה עם אנשים שאתה אוהב וסומך עליהם".
ב־1979 העלתה הלהקה את תוכניתה השנייה, "דור האספרסו", שהמשיכה את הקו הנוסטלגי וכללה שירי שנות ה־60 מהארץ ומחו"ל. "הוא לא הצליח כמו המופע הראשון", מודה דור, "היו בו אלמנטים שחזרו על עצמם, לכן החלטנו אחריו להתמקד ביצירה מקורית משלנו".
בין ההופעות להקלטות ניצת רומן סוער בין יובל דור לשלומית אהרון, שהסתיים בחתונה. "לא נראה היה שייצא מאיתנו זוג", אומרת אהרון. "אבל מההתחלה היה ברור שמעניין לנו ביחד והעניין יצר ידידות וממנה התפתחה אהבה, שהתקבלה בברכה על ידי החברים האחרים בלהקה. אולי הם חשבו שאם אנחנו זוג, הלהקה תמשיך לנצח. בהתחלה זה עבד נהדר, כשאחרים הכתיבו לנו מה לעשות, אבל כשההחלטות היו בידינו, התגלה השוני בטעמים ובהתייחסות למקצוע".
"לנישואים שלנו הייתה השפעה על הלהקה", אומר דור. "זה היה הדבק שהחזיק אותנו במשך שנים. למעשה שלומית לא עזבה את הלהקה בעיקר בגלל שהתחשבה בי ובמה שאעשה אם הלהקה תתפרק, ואני הייתי בתפקיד המגשר בינה לבין קיקי ועמי".
השניים, שהתגרשו ב־2002, הם הורים לשני ילדים: טליה (43, מאמנת מוסמכת) ודניאל (38, מוזיקאי). ב־1981, כשאהרון הייתה בהיריון הראשון, השתתפה הלהקה באירוויזיון שהתקיים בדבלין, אירלנד. זה היה סופו של מסע שהתחיל שלוש שנים קודם לכן, כאשר ביקשו לנסות את מזלם לראשונה בתחרות.
"חיפשנו מי האדם שמתמחה בתחום והגענו לקובי אשרת, שיחד עם שמרית אור יצר עבורנו את 'הללויה'", מספר רוטשטיין. "במקביל נורית הירש יצרה איתנו קשר והציעה לנו את השיר 'אבניבי'. אמרנו לה שזה אחלה של שיר אבל לא בשבילנו. האמנו ב'הללויה'. בסוף 'הללויה' לא התקבל ו'אבניבי' התקבל וזכה באירוויזיון. שנה אחר כך 'הללויה' התקבל, אבל עם להקה אחרת".
הרביעייה הגיעה לאירוויזיון עם השיר "הלילה", שהתברג למקום השביעי. "הייתה תחושה קלה של אכזבה, כי הרגשנו ששלחו אותנו כדי לנצח", אומרת אהרון. "אבל בהמשך השיר התקבל יפה מאוד, ועד היום הוא אהוב על הקהל".
מה דעתכם על יובל רפאל, הנציגה שלנו לאירוויזיון השנה?
מנדלמן: "כששמעתי את יובל ואת שאר המתמודדים ב'כוכב הבא', לא האמנתי. איזה כישרונות, אילו קולות אדירים, מי אנחנו לעומתם? אני ממש מאמין ביובל, יש לה את הכישרון לנצח, אני מקווה שהיא תצליח להתגבר על הפוליטיקה".
דור: "צריכים להכין אותה ולעטוף אותה באופן כזה שהיא תצליח לפתוח את הלב של הצופים. זו ההסברה הכי טובה שלנו כרגע בעולם".
אהרון: "אני בטוחה שהיא תעשה עבודה מצוינת ותייצג אותנו בכבוד".
רוטשטיין: "יובל הייתה הפייבוריטית שלי לכל אורך העונה".
הזמנים השתנו
את שנות ה־80 פתחה הלהקה עם שני אלבומים: "עודני ילד" (כשמו של השיר שאיתו זכו בפסטיבל שירי הילדים) ו"שירים". שנת 1983 הביאה איתה שיתוף פעולה בולט עם המוזיקאי ירוסלב יעקובוביץ' באלבום "לעבור את הגבול", שכלל להיטים כ"לילה בכרך", "תלווי אותי" ו"אגדה אבודה". "ירוסלב, שהגיע ממחוזות הג'אז, הביא אותנו למקום שלא היינו בו קודם לכן", משבח רוטשטיין. "הוא לימד אותנו לשיר קצת אחרת, בייחוד בחומרים המקוריים".
לציון עשור לפעילותם, יצרו הארבעה מופע שנקרא "הכל לא עובר חביבי" והוציאו אלבום ובו הלהיטים "האורח" ו"בלוז מדרגות הרבנות", שהלחין דור למילים של העיתונאי אמנון דנקנר. "צדי הביא אלינו את דנקנר, שהיה אז דמות מאוד מוערכת", אומר דור. "הוא נתן לנו כמה טקסטים שכתב, ובחרתי את השיר הזה, שיש בו גם כאב וגם קריצה. החבר'ה אהבו את הלחן שלי, ושלומית שרה אותו נהדר. זה עדיין השיר הכי פופולרי בבחינות ללהקות צבאיות, כשזמרות רוצות להפגין איכויות קוליות".
המופע הצליח, השירים הושמעו ברדיו, אבל חברי הלהקה הבינו שמשהו אינו כתמול שלשום. "לא הצלחנו להגיע לאותו שיא שאליו הגענו בעבר", אומר דור. "הזמנים השתנו". החותמת הרשמית לשינוי הייתה ב־1988, כשאלבומם "נחיה ונראה" נחל כישלון מסחרי.
ב־1992 החליטה אהרון, שכבר כיכבה בהצגות התיאטרון המצליחות "עלובי החיים" ו"אחים בדם" – לעזוב את הלהקה. "הרעיון התבשל בי במשך כמה שנים", משתפת אהרון בהחלטה. "הרגשתי שזהו, אני חייבת לחפש גם מקומות אחרים בנשמה שלי. התחלתי לחפש את עצמי מאפס. והבנתי שאם אני רוצה להיות זמרת סולו, אני חייבת לעשות את הצעד הזה".
"כל השנים שלומית רצתה לעשות דברים לבד ולא אפשרנו לה כי פחדנו", מודה רוטשטיין. ודור אומר: "שלומית הייתה אחרי תקופה ארוכה שבה הרגישה שהלהקה לא רק שלא מקדמת אותה, היא מעכבת אותה. היא הייתה זקוקה לעשות דברים אחרים ולא הצליחה לפרוש כנפיים".
"הלהקה התפרקה כי שלומית מיצתה", טוען מנדלמן, "זה היה כבד לה מדי. בעוד היא התייחסה לזה כמופע של 'הכל עובר חביבי', אנחנו רצינו להיות להקה. רק הכוח של צדי צרפתי, אהוד מנור ואמנון ברנזון הבולדוזר שמרו אותנו יחד. זה לא היה פשוט עבורה".
עם עזיבתה של אהרון, הלהקה הפסיקה את הפעילות. "היה לנו משבר גדול, כי לא היה לנו מקור פרנסה אחר", אומר דור. "מלבדה, אף אחד מאיתנו לא עשה כלום מלבד להיות חלק מהלהקה. לא נשארו לנו משאבים כלכליים שאפשרו לנו להשקיע עוד ועוד. לא היה מספיק דלק".
כעבור חמש שנים החליטו דור, רוטשטיין ומנדלמן לחזור לבמות. הם החלו להופיע עם הזמרת אתי קארי ולאחריה התחברו לשרונה נסטוביץ', שאיתה הוציאו את האלבום "מי שמדבר על אהבה".
מה בעיניכם היו השיאים שלכם כלהקה?
אהרון: "היו לנו הרבה שיאים. למשל ההתחלה שלנו, כי היא הייתה מיידית ופתאומית. התחלנו באנרגיה גבוהה של יצירה ושל קשר עם הקהל. בהמשך הגיע האירוויזיון, שגם נחשב שיא, וגם ההופעות הרבות שקיימנו בחו"ל. בעיניי גם הזכייה בפסטיבל שירי הילדים עם 'עודני ילד' נחשבת לשיא".
מנדלמן: "בעיניי העובדה שאנחנו פעילים עד היום, 50 שנה אחרי שהתחלנו, וזוכים להצלחה על הבמות היא שיא. הופענו הרבה בחו"ל, בין היתר לגיוס כספים למען המדינה, ויש לנו שירים שהפכו נכסי צאן ברזל. מה צריך מעבר לזה?".
דור: "עבורי השיא היה בהופעות הראשונות, כשפתאום ההצלחה נפלה עלינו. הבאנו צבע חדש וזו הייתה התלהבות אדירה מצד הקהל והפתעה גמורה עבורנו".
רוטשטיין: "השיר הראשון שנעמי שמר כתבה לנו, 'החגיגה נגמרת', היה שיא בעיניי".
מישהו ביקש מאיתנו לשיר
האיחוד של ההרכב המקורי התרחש ב־2006, בדרך מקרית וספונטנית למדי. "חגגתי יום הולדת, והחברים הגיעו לחגוג איתי", אומרת אהרון. "מישהו ביקש מאיתנו לשיר, ובלי תיאום מראש או חזרות עשינו זאת. פתאום, כמו בקסם, חזרו ההרמוניות והתחלנו לשאול את עצמנו אם הגיע הזמן לחזור לכמה הופעות".
לתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" היה חלק בהחלטה שלהם לחזור לבמות: "הם עשו באותה תקופה מערכון שבו חיקו אותנו, כאילו אנחנו עושים קאמבק", מספרת אהרון. "אחרי המערכון הזה התחילו להפעיל עלינו לחצים שנחזור. ובזכותם – או באשמתם – חזרנו. החלטנו שאנחנו לא חוזרים להיות להקה בפול טיים אלא עושים את זה בקצב שלנו".
הלהקה קיבלה החלטה שלא להקליט יותר שירים חדשים. "לא הרגשנו שאנחנו רוצים או יכולים ליצור דברים חדשים ביחד", אומרת אהרון. "הגענו להחלטה שנשיר רק חומרים שכל אחד מאיתנו אוהב ומתחבר אליהם. אנחנו פה בעיקר בשביל הנשמה".
מנדלמן לעומתה מגלה כי היה שמח להקליט חומרים חדשים: "מכיוון שאין הסכמה לכך בקרב כל חברי הלהקה, וכדי למנוע חילוקי דעות החלטתי לוותר".
הקאמבק, שתוכנן לעשר הופעות בלבד, התארך לכ־150 הופעות, בבימויו של צרפתי. והיה גם אלבום הופעה חיה. כעבור חמש שנים החליט דור שהוא פורש מהלהקה. "הייתי מושקע מאוד בלימודים", אומר דור, שעובד כיום כמטפל באומנות. "בנוסף, עבדתי על המופע 'סיפורים ושירים מדור לדור', שבו אני שר שירים שלי, של 'חביבי' ושל אחרים, כשהמטרה היא לשלב בין שני תחומי העיסוק שלי: מוזיקה ותקשורת בין אנשים. ברגע שהעיסוקים האלו התנגשו עם ההופעות של 'חביבי', הייתי צריך לבחור".
ממרחק של 50 שנה, איך אתם מסכמים את מה שהיה שם?
מנדלמן: "קרה דבר מדהים וארבעה אנשים, כל כך שונים, התחברו והפכו לגוף אחד. היינו הראשונים שעשו קאברים הומוריסטיים לשירים באנגלית והבאנו שילוב חדשני בין תיאטרון, הומור למוזיקה".
אהרון: "זו הייתה בעצם יצירה של צדי צרפתי, אלדד שרים ואהוד מנור, שיצרו יחד את הצבע המיוחד הזה שלנו, והכניסו את הקריצה והתיאטרליות לתוך השירים".
דור: "מה שהיה לנו זו הרמוניה. לא רק הרמוניה מוזיקלית, גם הרמוניה בין־אישית. עד היום אנשים אומרים לי שכשהם ראו אותנו מופיעים בעשור הראשון לקיומה של הלהקה, הם היו רואים את שלומית שרה ושלושה גברים מסתכלים עליה באהבה. הייתה תחושה של יחד, גם שרים וגם נהנים משילוב הקולות. היה את זה בשלישיות הגדולות של שנות ה־60 כמו גשר הירקון והחלונות הגבוהים, היה את זה בלהקות הצבאיות שמתוכן צמחנו, ואנחנו הבאנו את זה לשוק האזרחי".
רוטשטיין: "לא ביצענו שירים רק כדי לשיר – הייתה לנו אמירה בתוך השירים. כיום זמרים מבצעים קאברים בלי לחפש סיבה לעשות אותם, אצלנו הייתה סיבה ומטרה לכל קאבר".
כיום, מלבד הופעות עם "חביבי", אהרון משתתפת במופע עם ששי קשת ודורי בן זאב בתיאטרון הזמר העברי, ועובדת על שירים חדשים. רוטשטיין משמש כמפיק והמנהל האישי שלה. "בכל פעם שאני רואה אותה מופיעה ושומע את תגובות הקהל, אני מרגיש איזו זכות יש לי", הוא אומר.
מנדלמן, הקול הגברי באפליקציית ווייז, ממשיך לעסוק בדיבוב. לאחרונה הגשים חלום ישן ויחד עם להקת הרוק נס, הקליט שירים מקוריים חדשים. "בימים אלו אני יוצא עם חברי הלהקה ג'ני פקמן וסימון שפיץ במופע חדש בשם 'היה היה', שבו אני מספר סיפורים מאחורי השירים והקריירה שלי ושר שירים בעברית וקאברים באנגלית", הוא אומר.
דור, חשבת לחזור להרכב?
"אני לא פוסל. לחזור בשם הנוסטלגיה והשירה לא מדבר אליי. המטרה שלי היא לחזור להתחלה, למופע אנפלאגד מינימליסטי. ארבעתנו עם פסנתר ואולי עם קונטרבס. מופע אינטימי, שלא נוגע לעין אלא ללב. משהו קטן, אבל אומנותי ובוגר. אני מבין שזה דורש השקעה ואולי זה סיכון גדול מדי ללהקה, אבל אתה יודע איך אומרים: Never Say Never".
המופעים הקרובים של הכל עובר חביבי: 22.3, גריי עתידים; 31.3, אולם עפרה חזה בפתח תקווה; 2.5, אולם אזורי מגדה, מגידו; 6.5, תיאטרון יהלום רמת גן; 16.5, זאפה חיפה; 14.6, גריי מודיעין
