צילום:
ספורט 5
החוזה הגדול בהיסטוריה (באופן יחסי). שחקן לא רע (Getty) | צילום:
ספורט 5
מספרים קצת מאבדים את משמעותם בעידן בו הם נזרקים בכל פינה. 24 שעות, 365 ימים, עשר שקל. למרות זאת, מספרים מספיק גדולים לפעמים יכולים לגרום לנו לעצור שנייה ולא להבין מה קורה פה. המקרה של סקוטי בארנס, שחקן טורונטו שחתם על חוזה חדש בקבוצה, הוא כזה.
בארנס שחקן כדורסל מצוין, אול-סטאר בן 22 וכישרון צעיר, אך לא כזה ש"שווה" את החוזה השני הכי גדול בהיסטוריה. למרות זאת, הוא חתם אמש (שני) על חוזה של 270 מיליון דולר לחמש שנים, החוזה השני הכי גדול ב-NBA כרגע.
מאיפה כל הכסף מגיע לשחקנים? וכמה זה בהשוואה לשאר העולם? ננסה לענות. 270 מיליון דולר הם סכום גבוה יותר מ-13 קבוצות סרייה א', למשל, כשהחוזה יסתיים ב-51.183 מיליון דולר. כמות כמעט כפולה מהשכר של מייקל ג'ורדן בעת האליפות החמישית, 30.14 מיליון דולר.
למרות זאת, באופן יחסי החוזה של ג'ורדן גדול בהרבה. ג'ורדן קיבל 124% מתקרת השכר, לעומת 51.183 מיליון של בארנס שיהיו 22.5% מהתקרה באותה שנה.
מייסד אמזון ג`ף בזוס. משנה את פני ה-NBA (Getty) | צילום:
ספורט 5
כדורסל בבינג'
ההכנסות ב-NBA קבועות. תקרת השכר עומדת על סכום קבוע שמתבסס על 50% מהרווח של הליגה, שמשתנה משנה לשנה. ככל שהליגה מרוויחה יותר, תקרת השכר גבוהה יותר והאחוזים גבוהים יותר.
ב-2015/16, השנה האחרונה לפני הקפיצה הגדולה של התקרה, תקרת השכר עלתה ל-70 מיליון שהיה שיא כל הזמנים. כעשור לאחר מכן, ב-2025/26, תקרת השכר צפויה להיות 170 מיליון דולר. לכן החוזים עצמם מזנקים.
ההסבר קשור לכסף שמגיע לטלוויזיה מזכויות שכר ועולה בהדרגה, כשיותר ויותר אנשים ברחבי העולם נחשפים לליגה. ההסכם צפוי לקפוץ מ-24 מיליארד ל-76 מיליארד דולר, מה שיתגלגל לשחקנים. תקרת השכר עולה באופן הדרגתי משנה לשנה, בניסיון למנוע קפיצות דומות למה שהיה ב-2016, אבל מדובר במגמת עלייה לפחות עד שיסתיים החוזה החדש, ב-2037.
חוקי השכר ב-NBA מורכבים משני צמתים עיקריים: הראשון הוא הכסף מזכויות השידור, והשני הוא ההסכם הקיבוצי עם השחקנים, ה-CBA. בשני מקרים בעבר השחקנים השביתו את הליגה (1999 ו-2012) לאחר חוסר הסכמה עם ה-NBA, מה שהוביל להפסדים גדולים ולתנאים משופרים עבור השחקנים.
כחלק מזה, נכנס ה"סופר-מקס", אפשרות לחוזה גדול ב-2017 לשחקנים שעומדים בקריטריונים בסיסיים כמו בחירות לאול-סטאר ולחמישיות הליגה (פעם אחת). זה מאפשר לשחקן לקבל עד 35% מתקרת השכר, בכפוף לעלייה של 8%. בכך, למעשה, יותר כלכלי לשחקן להישאר בקבוצה מאשר לעבור.
לכן אנחנו רואים יותר ויותר טריידים ופחות מעברי קבוצה, אך עדיין מדובר בחוזה קטן יותר באופן יחסי מזה של מייקל (124% מהתקרה). כשקובי בראיינט קיבל 21.262 מיליון, זה היה דומה באופן יחסי לחוזה המקסימום. הסיבה היא שכל הליגה גדלה.
מיליארדר לעתיד קופץ (Getty) | צילום:
ספורט 5
איפה זה ייעצר?
יכול להיות שבעתיד נראה שחקנים חותמים על חוזים של 400 ו-500 מיליון דולר. יכול להיות שהחוזה הבא של ניקולה יוקיץ' יהיה כזה, יכול להיות שוויקטור וומבנייאמה או ברנדון מילר יגיעו למיליארד דולר מחוזים. לפי בלומברג, וומבי יכול להגיע לזה עד גיל 33.
יש הבדל בין ויקטור וומבנייאמה לסקוטי בארנס. שניהם שחקנים טובים מאוד, אבל אחד מושך צופים לליגה בצורה גדולה לאין ערוך מהשני. יכול להיות שנראה את הליגה מציעה מדרגה חדשה, משהו סטייל "סופר-דופר-מקס", שיהיה רלוונטי רק לשחקנים בחמישייה הראשונה או כאלה שזכו ב-MVP. גם אם זה יקרה, זה לא יקרה לפני 2030 וההסכם החדש.
יש טענות על כך שהליגה לא מרוויחה באמת משידורים בסטרימינג או הרשתות החברתיות, ויכול להיות שתהיה דעיכה, אבל קשה לראות סרט שיש את אותה דעיכה לפני 2037, סיום החוזה החדש. גם אז, הסיכוי קלוש – ה-NBA מחזיקה במוחות המתקדמים בעולם ביצירת טראפיק.
לכן יכול להיות שזה רק יעלה, בטח בעידן בו נטפליקס ואמאזון ישקיעו יותר ויותר. המשדרים הנצפים ביותר בארה"ב כבר עכשיו הם שידורי ספורט, ובשונה מכל סדרה (וגם משידורי חדשות בעידן האפליקציות), אי אפשר לראות אותם בשידור חוזר. האם ה-NBA תדרוש מאיתנו לעשות מנוי לנטפליקס או אמזון והן יקחו בלעדיות על שידורי הליגה הטובה בעולם? אפשרי לגמרי.
המצב בליגות אחרות שונה. ב-MLB אין תקרת שכר, מה שמצד אחד מאפשר חוזי ענק לשחקנים כמו שוהיי אוטאני שקיבל 700 מיליון דולר ומצד שני פוגע בשוויוניות, בשונה מה-NBA בה היו שש אלופות בשש השנים האחרונות.
הסכומים ב-NFL נמוכים יותר, כי הליגה שם מחלקת את הרווח שלה ב-32 קבוצות ויש כמות שחקנים גדולה יותר. ה-NFL ליגה נצפית יותר מארצות הברית, בהרבה, אבל יש הרבה יותר שחקנים. ב-NBA, בעצם, יש 12.8 מיליון דולר "פר שחקן" (אם מחלקים את תקרת השכר ב-13 השחקנים שמשתתפים). ב-NFL יש 4.8 מיליון.
ב-NFL, לעומת ה-NBA, יש תקרת שכר קשיחה – סכום אותו אי אפשר לעבור – לעומת ה-NBA בה מוטלות הגבלות שונות. ההשפעה של שחקן פוטבול בודד שאינו הקוורטרבק נמוכה יותר ברוב המקרים, בטח בענף בו יש קבוצות שונות בהתקפה ובהגנה. הראנינג-בק בעל המשכורת הגבוהה ביותר מקבל 17.2 מיליון, הוויד-רסיבר 13 והטייט-אנד, טרוויס קלסי, מקבל 17.1 מיליון דולר.
המצב בליגות הכדורגל השונות אחר. ברובן המוחלט אין תקרת שכר, להוציא הניסיון המוזר של הליגה הספרדית עם ההוצאות, ולכן אין הגבלה על השכר. שחקנים יכולים לקבל מאות מיליונים אם משלמים להם, מה שהוביל למעבר של חלק לערב הסעודית או למצב בו מועדונים עשירים הופכים לעשירים יותר. ריאל מדריד, מנצ'סטר סיטי ופריז סן ז'רמן מחזיקות ביתרון כלכלי עצום על מתחרותיהן כי אין הגבלות, וקשה לראות סרט בו יש הגבלות ריאליות בהתחשב בסדרי הגודל השונים של כל קבוצה.
לכן, לא ברור כמה כסף כל שחקן מייצר. הדבר הדומה ביותר נמצא בליגה האנגלית בה זכויות השידור מחולקות באופן שווה בין הקבוצות, מה שיצר אפקט דומה NBA ואפשר למועדונים קטנים כמו ווסטהאם וקריסטל פאלאס להוציא הון. קשה לראות אותן משתוות לחוסר התקדים של ה-NBA, גם כי בליגה הטובה בעולם אין ירידות ליגה אז מועדונים לא קורסים. קבוצות כמו דטרויט פיסטונס, שלא היו הישגיות כמעט 20 שנה, עדיין מרוויחות הון.
לכן 270 מיליון הדולר של סקוטי בארנס, הון כבר עכשיו, ירגישו כמו סכום נמוך בעתיד. בסוף החוזה הן יהיו 22.5% מהתקרה, וכששחקנים ברמתו יוכלו לחתום על 35% הם ירוויחו הרבה הרבה יותר. גם דני אבדיה, אגב, בסבירות גבוהה יקבל חוזה של מעל מאה מיליון דולר בעוד כמה שנים.
