אלה היו 48 שעות יוצאות דופן. מצד אחד, מדינה שלמה בכוננות כניסה למקלטים, ומהצד השני, בפריז, אלה היו 48 השעות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של הספורט בישראל מאז ומעולם. מיום חמישי בערב ועד שבת בערב המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים בפריז זכתה בשש מדליות: שלוש בג'ודו, שתיים בשייט ועוד מדליה בהתעמלות. למרות שראיתי זאת בעיני, עדיין, כשאני כותב את זה, אני בודק פעמיים לוודא שזה באמת קרה.
אלה היו שעות של שפיות זמנית ושמחה ספורטיבית טהורה וקצת לא מוכרת. במיוחד בימים אלו, כשהרוחות מסביב המדינה סוערות, המעקב אחר עוצמת הרוחות במארסיי, שם התקיימו תחרויות השייט, סיפקו נחמה. אמנם זאת אשליה של נורמליות, כי המצב בישראל ממש לא נורמלי ומרחק זפזופ אחד לערוצי החדשות יש מציאות מדאיגה וכואבת, אבל לעיתים אפשר להתנחם באשליה הזאת. כמה נחמד ומרגש להתנחם בהצלחות של ספורטאים ישראלים, שראויים לכל מחמאה ופירגון.
***
המשחקים האולימפיים הם תמיד מופע של שיא הרגש. המעבר משמחת המנצחים לתוגת המפסידים היא כל כך קיצונית. דמעות שמחה מתערבבות עם דמעות של עצב. ספורטאי, שהשקיע את כל עולמו ונפסל בגלל זינוק מוקדם וספורטאית, שלא הפסידה קרב חמש שנים והודחה כבר בקרב הראשון. לעומת ספורטאים שהגיעו ללא ציפיות וסיימו כאלופי עולם. אלה המשחקים האולימפיים וזה היופי שלהם וזה הרגש שהם מסוגלים לייצר.
הספורט הישראלי סיפק רגעים מרגשים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים אבל מבחינה מקצועית התוצאות לא תמיד עמדו בציפיות. לקח לספורט הישראלי 52 שנים, מהלסינקי 1952 ועד אתונה 2004, לזכות בשש מדליות. בברצלונה 1992 אלה היו יעל ארד ואורן סמדג'ה, שהיו הראשונים. אחר כך הגיע גל פרידמן באטלנטה 1996 וזכה בזהב ראשון לישראל. מיכאל קלגנוב עשה זאת בסידני 2000 ובאתונה 2004, שוב פרידמן ועוד מדליה של אריק זאבי. וזהו. שש מדליות בעשר השתתפויות במשחקים אולימפיים ופתאום המבול הזה: שש מדליות ב-48 שעות.
גל פרידמן לאחר הזכייה במדליית זהב באולימפיאדת אתונה. 25 באוגוסט 2004 (AP Photo/Herbert Knosowski)
עד יום חמישי בערב המשלחת הישראלית לפריז לא רשמה שום הישג משמעותי. אמנם, ארטיום דולגופיאט הבטיח לעצמו מקום בגמר הקרקע וגם השליחים של ה-200 כפול 4 חופשי העפילו לגמר אולימפי, אבל המשלחת הישראלית עדיין לא זכתה במדליה. עבור אנשים, שלא עוקבים אחרי ספורט אולימפי, המדליה היא חזות הכול וכשאין אחת כזאת, זה הזמן שלהם לשלוף סכינים. אז הציניים השחיזו את העטים. הסקפטיים צפו שחורות. אוהדי הכישלונות החלו לחגוג והנשמות הרעות החלו ללחוש.
***
עוד לפני המשחקים כתבתי שזאת המשלחת הכי איכותית בהיסטוריה של ישראל. כתבתי זאת על פי התוצאות של הספורטאים האלה בארבע השנים האחרונות. אף אחד מהמועמדים למדליה לא נכנס למעגל התחרויות בחמשת הימים הראשונים ומי שבאמת עקב אחרי הספורט האולימפי לא יכול היה להתאכזב מהמקום ה-29 של תומר זלצמן באופניים או מההפסד של שירה ראשוני בג'ודו. האכזבות הן בהתאם לציפיות ובחמשת הימים הראשונים לא הייתה ציפייה אמיתית לזכייה במדליה.
ההצלחות התחילו ביום חמישי בערב עם הזכייה של ענבר לניר בכסף ופיטר פלצ'יק בארד. המשיך עם עוד זכייה מענף הג'ודו של רז הרשקו בכסף ביום שישי. ואז הגיע שבת מלכה: שלוש מדליות בשעתיים וחצי: שרון קנטור עמדה בציפיות ובלחץ וזכתה בכסף. ארטיום דולגופיאט עם קאמבק מרשים זכה בכסף ותום ראובני, האלוף האולימפי החדש, עם המדליה הכי מפתיעה בהיסטוריה של ישראל במשחקים האולימפיים. כל הסיפורים האלה בפחות משעתיים וחצי.
תום ראובני אלוף אולימפי בגלישת רוח בדגם IQ פויל (צילום: Reuters/Andrew Boyers TPX)
למרות שהספורטאים האולימפיים האלה מתחרים בספורט אישי, הם לא הגיעו להישגים האלה לבד. סביב כל ספורטאי אולימפי יש מעטפת מקצועית תומכת. הישג של ספורטאי הוא הישג את מערכת שלמה שעובדת איתו ובראש ובראשונה נמצא המאמן האישי. את ראובני, האלוף האולימפי החדש, מאמן גל פרידמן, האלוף האולימפי הראשון של ישראל. את קנטור, סגנית אלופה אולימפית, מאמן שחר צוברי, מדליסט אולימפי מבייג'ינג 2008.
את פלצי'ק, שזכה במדליית ארד, מאמן אורן סמדג'ה, שזכה במדליה אולימפית ב-1992. את דולגופיאט מאמן סרגיי וייסברג, שמאמן אותו מרגע שדולגופיאט עלה לישראל ואת נבחרת הג'ודו נשים מאמן, בנה והרכיב שני הרשקו. כשיש כאלה מאמנים, אפשר כבר להתחיל לדבר על מסורת וכשרואים את החיבור בין המאמנים האלה לספורטאים שלהם מבינים שגם הם חלק מההצלחה הזאת.
פיטר פלצ'יק והמאמן אורן סמדג'ה במשחקים האולימפיים בפריז 2024 (צילום: עודד קרני, הוועד האולימפי בישראל)
אני אוהב לשמור על פרופורציות, כשזאת נוגע לספורט ובטח לספורט אולימפי, אבל יש רגעים שבהם אפשר לאבד קצת פרופורציות. מותר קצת להגזים עם המחמאות והדמעות. צריך להנות מהרגעים האלה, כי עד עכשיו הם לא היו רבים וכן, בימים האלה, כשהמצב במדינה מתערבב עם הספורט האולימפי, יש נחמה אפילו באשליה ומותר לשמוח. אפילו אם זה רק ל-48 שעות.
