בשבוע שעבר ביקרתי בבית קברות צבאי במרכז הארץ. מקום שבו הזמן עצר מלכת וכאב שלא נגמר ממלא את האוויר. מעל אחת המצבות שנוספו בשנה האחרונה, ריחף בלון הליום עם הכיתוב "נסיך בא לעולם". נזכרתי בפוסט שראיתי יומיים קודם, שכתבה אלמנה צעירה על הילד שנולד לה ולאהוב ליבה שבעה חודשים לאחר שנהרג.
לא לכל דבר יש עת. הכול קורה יחד בשנה האחרונה. יש רגע אחד של הותר לפרסום ארור, ובאותה עת ממש במקום אחר תינוק נולד, בתים נהרסים וחדשים נבנים, אבא בוכה על בן, סבתא קוברת נכד, עולם הפוך. הכול קורה ביחד, עין בוכה ועין צוחקת.
חודשיים בערך אחרי תחילת המלחמה הגעתי לביקור אצל משפחת ונינו ששכלה את בנה באותו חג עקוב מדם. פינה בכניסה לבית הוסבה לגל־עד לזכר הבן עמיחי שנהרג, תמונות מחויכות של חייל צעיר. בשאר הבית היו תלויות תמונות של זוג מחייך. הבת שלהם מתחתנת בשבוע הבא, הם הסבירו. באחד מימי השבעה הגיעה חברה לנחם אותם, וכשעמדה לצאת עלה הרעיון להכיר לבן שלה את אחת הבנות שלהם. אלו הזוג מהתמונות.
שוב אנחנו בסתיו, החצבים מתייצבים לאורך הכביש, קול השופר נשמע מבתי הכנסת, הטבע מזכיר שעולם כמנהגו גם אם חשבנו שלא. כל כך הרבה רוע וכאב, כל כך הרבה חסר פה בשנה האחרונה, וגם הטוב מציץ מבין ההריסות. בעמודים הבאים חמישה סיפורים של אהבה שמאירים את הלב.
מישהו דואג לי שם למעלה
הסיפור של שפרה סלוטקי ונריה שי
אחרי שניגשה למבחן הממשלתי כדי לקבל הסמכה להיות אחות נסעה שפרה סלוטקי עם חברים לטיול קצר בסרילנקה, הפסקה קטנה לפני שתחזור לרצף של משמרות כאחות בבית החולים סורוקה. ארבעה ימים אחרי שנחתה, בבוקר שמחת תורה, היא התקשרה בשיחת וידאו לאחים שלה, נועם וישי, שהיו אז בדרכם אל יישובי העוטף כדי לעזור בחילוץ אנשי הקיבוצים מהמחבלים שחצו את הגדר. מהר מאוד נותקה השיחה.
כמה שעות מאוחר יותר שפרה ראתה פוסט שאשתו של נועם פרסמה וביקשה את עזרת הציבור לחפש אחרי נועם וישי, שאבד איתם הקשר. לה זה נראה מוגזם, הרי בלחימה לא יכולים לדבר. גם מאוחר יותר, כשהחלה תנועה של מטיילים ישראלים לכיוון שדה התעופה, כאלו שנקראו לצו 8, שפרה לא חשבה שמשהו חריג קורה, ודאי לא חשבה שיש סיבה לחזור לארץ.
במוצאי שבת היא קיבלה הודעה מאורי, אחיה הגדול, שמבקש ממנה לחזור הביתה. לפי ההודעה שפרה הבינה שמצאו את נועם וישי מתים אבל הוא לא רצה לספר לה בטלפון. מתוך טירוף של בכי והיסטריה, היא וחברותיה הזמינו מונית ונסעו לשדה התעופה.
בשבע שעות הנסיעה במונית היא לא הפסיקה לבכות, וכל המחשבות של מה יכול לקרות עלו לה בראש. כשהגיעו לשדה התעופה היא הציצה לרגע במראה ולא זיהתה את עצמה. העיניים שלה היו נפוחות ואדומות וכל מה שרצתה היה להגיע הביתה או לכל הפחות לשמוע שישי ונועם בסדר.
בשדה התעופה היו הרבה ישראלים שחיפשו את דרכם בחזרה לארץ, ובהם שלושה חבר'ה שהבחינו בעצב ובכאב שלה, אחד מהם היה נריה.
הוא הבין את הסיטואציה והחליט לדאוג לה, להיות איתה לאורך כל הדרך ולנסות להקל במעט על הכאב דרך שיחה. נריה בחר לדבר איתה על דברים שלא קשורים למצב בארץ, סתם על החיים, והיא סיפרה לו על המשפחה והראתה לו תמונות וככה הם גילו שנריה מכיר את נועם מהצבא.
את כל הדרך לארץ, כולל עצירת קונקשן, הם העבירו יחד. שפרה ניסתה מדי פעם לקבל מידע מהארץ בתקווה לשמוע בשורות טובות. אבל בשורות טובות לא הגיעו, והעצב חדר עמוק יותר לעצמות. כשהגיעו לישראל ביום ראשון בערב הם נפרדו כל אחד לדרכו, הוא למילואים והיא בתפילה בלב לבשורות טובות בבית.
מאוחר יותר באותו ערב נריה שלח לה הודעה, כתב שהוא מתפלל לבשורות טובות, ושימצאו את ישי ונועם. והוסיף שהוא פה אם היא צריכה משהו. שפרה הודתה לו ובירכה אותו שישמור על עצמו. ארבעה ימים מאוחר יותר שפרה שלחה הודעה לנריה שישי ונועם אותרו ללא רוח חיים.
מאז, אף ששפרה הייתה בימי האבל, ונריה היה במילואים הם הצליחו לשמור על קשר שהפך קרוב עד שהבינו שזו לא סתם חברות. הם יצאו לכמה דייטים והפכו לזוג.
ביום ראשון לפני שלושה שבועות עמדו נריה ושפרה מתחת לחופה, כשישי ונועם מלווים אותם מלמעלה.
כשהתותחים רועמים
הסיפור של טליה ויונתן גרנות
חודשיים לפני 7 באוקטובר טליה השתחררה. היה לה כבר כרטיס טיסה לטיול הגדול, אבל עוד לפני שהספיקה לארוז מוצ'ילה היא הוקפצה למילואים כקמב"צית עורף בגדוד שריון בחטיבה הצפונית. עם צאת החג היא נסעה לימ"ח בצפון. אבל אחרי כמה ימים שינו להם את המשימה, ובמקום להפנות את הכוחות כלפי האויב מצפון הם ירדו דרומה, להצטרף לכוחות שמיועדים להיכנס ללחימה בעזה. הם התמקמו באזור בארי, טליה ישבה במה שנקרא בשפה הצבאית – קדמית – חמ"ל העורף שיושב יחסית קרוב לגדר. אלו היו ימי תחילת המלחמה, כשעוד היו התראות על מחבלים בשטח ישראל וירי בלתי פוסק מעזה. בשירות הסדיר טליה לא הייתה שייכת לגדוד לוחם ולכן לא הכירה את החוויה הזו בכלל. בשבוע הראשון היא לא הצליחה לישון ולא הצליחה לאכול. בסביבה היו רק מעט בנות נוספות, ולכן כל הליכה לשירותים המרוחקים היא נאלצה לעשות לבד, ולהודיע לשומרים כדי שלא יחשדו בה ולמקרה שיקרה משהו, ידעו היכן למצוא אותה. ערב אחד אחרי שסיימה משמרת בחמ"ל, היא יצאה לכיוון השירותים ועדכנה כרגיל את השומרים. הם צחקו ואישרו. כשחזרה, הם בדיוק סיימו את השמירה וצעדו יחד איתה לכיוון האוהלים.
אחרי יומיים, הטלפון של טליה צלצל ועל הצג הופיע מספר לא מוכר, מכיוון שהייתה במשמרת ומכיוון שחשבה שזה אולי קשור לענייני השעה היא ענתה, אבל מיד הבינה שבצד השני נמצא מישהו שאין לה כרגע זמן להבין מיהו ומה הוא רוצה וביקשה לסיים את השיחה ולחזור אליו מאוחר יותר. אחרי שעתיים, כשהתפנתה מהמטלות הצבאיות, היא התקשרה חזרה, ענה לה מישהו עם קול עייף שהזדהה כיונתן. טליה לא זיהתה, אבל הוא התעקש שהם נפגשו יומיים קודם כשחזרה מהשירותים, ורק אז היא נזכרה באותה שיחה אגבית.
הם נפגשו כשסיימה משמרת, ואחרי כמעט ארבע שעות יונתן היה צריך לעלות לשמירה. טליה הלכה לישון, ועד שסוף־סוף הצליחה להירדם היא התעוררה מפיצוץ אדיר.
כשהציצה בטלפון כדי להבין מה קורה חיכתה לה שם ההודעה: "היה ממש כיף, ואם את מתעוררת באמצע הלילה את מוזמנת לבוא לבקר בעמדה". טליה לא נענתה להזמנה, אבל כשיונתן סיים את השמירה הוא בא אליה. הם התמקמו על אחת הדיונות שנראתה להם מספיק בטוחה כזו ששום טיל או חלקי יירוט לא יכולים לפגוע בהם, ומשם הם זכו למופע אורקולי של מטוסים, טילים ובומים. הם ישבו יחד ככה עד הבוקר.
אחרי יומיים שנפגשו בין משמרת בחמ"ל לעמדות שמירה התחיל התמרון הקרקעי ויונתן נכנס לעזה. טליה עקבה אחריו מהחמ"ל וידעה כל הזמן איפה הוא נמצא.
כשיונתן היה יוצא הם היו נפגשים, וכשהיה חוזר לעזה הוא היה עובר דרך הקדמית. הם הצליחו להיפגש גם על אזרחי, ואחרי חודש וחצי היה ברור לטליה שיונתן הוא האחד שלה. עברו עוד שמונה חודשים ונשלפה טבעת, וביום ראשון לפני שבועיים הם התחתנו.
בין המטעים
הסיפור של עדי זר ויעקב בן–בונן
עדי ויעקב היו סטודנטים מתוסכלים מהמצב בארץ, וחיפשו להתנדב. הם לא הכירו אז, והתקבלו כל אחד בנפרד לתוכנית "לאומיקטיף" לסטודנטים, במסגרתה נדרשו לעזור לחקלאי העוטף בתמורה למלגת לימודים. בין ערוגות החצילים והעגבניות עדי ויעקב נפגשו, ואחרי כמה ימים של שיחות עדי הרגישה בנוח להכיר ליעקב את החברה הכי טובה שלה. אף שעדי חלקה שבחים לחברה שלה, יעקב הגיב בהתחמקות נימוסית. עדי לא הניחה לו עד שיעקב פשוט אמר שהוא לא מעוניין. האכזבה הייתה גדולה ועדי מיעטה בשיחות איתו.
עברו חודשיים, והתוכנית הגיעה לסיומה. בדרך חזרה לירושלים, יעקב התיישב ליד עדי. רק כשהגיעו לירושלים, יעקב אזר אומץ לומר לעדי שבעצם סירב להצעה כי הוא מעוניין להכיר אותה. אחרי רגע ארוך של הלם עדי אמרה שהיא צריכה קודם לבקש רשות מאותה חברה. ומאז הם יחד, פתחו את "רגע ממגנט", עסק של צילום מגנטים, ולפני חודשיים החליטו להתחתן.
אורח נטה ללון
הסיפור של מנחם ומוריה שחור
את הסיפור הזה סיפר לי אבא שלי, שמעון טל, על מבט מהצד על אהבה בימי מלחמה:
באחד הימים של החורף שעבר, כחום היום ובצל המלחמה, יצאתי כדרכי לריצה במסלול שגרתי בין ביתי בגולן לגבול סוריה. דבר לא שגרתי שמשך את תשומת לבי היה מחנה צבאי קטן שצץ לו בן־לילה בשולי בית העלמין האזורי. בעודי חוצה את המחנה, הבחנתי בקצין צעיר מעוטר בפאות שעמד בדרכי, ספק רוצה לוודא שאני מאנשי שלומו, או אולי סתם לפתוח בשיחה להפגת השעמום. עצרתי לידו ושאלתי לשמו, למקומו בארץ ולמצבו בחיים. הוא השיב לי ששמו מנחם וסיפר מה שסיפר על אודות חייו. הצעתי לו את ביתי להפוגה ומקלחת וגם לארוחה. כששאלתי אם הוא בעל משפחה, השיב במבוכה שמעט לפני פרוץ המלחמה, הוא נפגש עם בחורה, שאילולא קראו לו אל הדגל, היה שמח להיפגש איתה שוב ולפתח את הקשר. הוא הביע חשש שהשידוך יחמוק ממנו, שכן אין לו תנאים לצאת למרכז הארץ על מנת להיפגש, וכמובן אין לבחורה אפשרות לבוא אליו אל המחנה הצבאי בקצה הארץ. הצעתי לו להזמין את הבחורה לביתי וכך יוכלו להיפגש בהפסקות שבין הפעילויות השונות שלו. הוא דחה את ההזמנה ואמר שזה לא מעשי. הפצרתי בו לרשום את מספר הטלפון שלי, והוא נענה בנימוס.
בערב, תמי אשתי תהתה מה פשר שיחת הטלפון שבה אני מזמין משהו להתארח בביתנו. סיפרתי את קורותיי בריצת הבוקר, ועל כך שהבחור הרים את הכפפה והציע לבחורה לבוא אלינו כדי שיוכלו להיפגש.
עוד באותו לילה הגיעה מוריה, עייפה מנסיעה ארוכה. היא התכוונה לשהות אצלנו לילה ולחזור למרכז הארץ לעבודתה בבוקר. בערב יום המחרת ביקשו השניים רשות להמשיך את האירוח ליום נוסף כי אילוצי התפקיד של מנחם גזלו מהם את מעט הביחד שלהם. בתום הביקור הם באו להודות לנו ולהיפרד. כעבור חודשים ספורים רכבתי על אופניי בדרכי מבית הכנסת לביתי, וחלפתי על פני גבר ואישה שמטפחת לראשה וישבו יחד בקצה המדשאה. בירכתי אותם בברכת ערב טוב בלי שהסבתי מבט מן הדרך, אך הם קראו אחריי, ומיד שאלו אם אני שמעון, האיש שאירח אותם בתחילת המלחמה. שוב הפתעתי את רעייתי באירוח לא צפוי, אך הפעם לא בטלפון ולא בחדר צדדי, אלא בשיחה ישירה בסלון ביתנו. זוג ותיק עם זוג צעיר.
דירה להשכיר
הסיפור של נוב גולדשטיין ותמיר דודי
אחרי חודשים ארוכים של לחימה בצפון ובשומרון, תמיר נכנס עם הגדוד שלו ללחימה בעזה. שם הוא נפצע קשה ועבר תקופה ארוכה של אשפוז בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים. עד שהחלים והתחזק מספיק בשביל לעבור לשיקום בהדסה הר הצופים. מכיוון שהיה גר אז בגיתית, רחוק מכדי לנסוע בכל יום את הדרך הארוכה, הוא נאלץ לחפש לעצמו מקום לינה בירושלים לתקופה ארוכה. תמיר פרסם פוסט בקבוצה של סאבלטים בירושלים.
באותו זמן נוב חיפשה גם היא דירה בירושלים, ונתקלה בפוסט של תמיר. לא פרטי החיפוש עניינו אותה כי אם פרטי המחפש. היא חשבה שאם תשלח לו הודעה הוא או יסרב להכיר אותה או שיהיה להם סיפור חמוד לספר לנכדים. אז היא שלחה לו הודעה שאין לה דירה להציע לו, אבל הוא נראה לה מעניין. התשובה החיובית ממנו לא איחרה להגיע, והם נפגשו לדייט. ועוד אחד, ועוד אחד. ובין לבין הם עברו יחד שני ניתוחים ברגל, ומעבר לשיקום בבית חולים בתל־השומר. ולפני שבועיים הם החליטו להתחתן.
