8 שנים אחרי בחירתו, אפשר להודות: מקרון הרס את הפוליטיקה הצרפתית

בהתחשב במצב הנוכחי קשה להיזכר ברמת ההתלהבות שאפפה את אירופה עם היבחרו של עמנואל מקרון לכהונה הראשונה כנשיא צרפת ב־2017. זה היה אחרי שטראמפ עלה לשלטון, אחרי שהימין הקיצוני החל בתהליך ההתחזקות שלו באירופה, וכאשר עתיד האיחוד האירופי כולו היה בספק על רקע פרישת בריטניה.

● "דיאנה של המזרח התיכון" התגלתה כגברת הראשונה של הגיהינום
● האיש שנלחם עבור ישראל: "לא יודע אם נשאר מהאו"ם משהו להציל"
● טובי המוחות הכלכליים: כך תיראה הכלכלה הגלובלית בשנה הקרובה

לפתע מועמד צעיר, עוד לא בן 40, סוחף את קולות הבוחרים בכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי באמצעות הבטחות ל"מרכז רדיקלי" ולרפורמות כלכליות. הוא משווה את עצמו ליופיטר, מקים מפלגה יש מאין שאפילו זוכה לרוב בפרלמנט בבחירות הכלליות. הוא גורם לגרמנים להסתכל על אנגלה מרקל באכזבה, והוא פרו־אירופי. מקרון דאז היה אחת ההבטחות הגדולות ביותר של הפוליטיקה האירופית.

והנה, כמעט שמונה שנים לאחר מכן, התמונה שונה לחלוטין. מקרון נבחר בקושי לכהונה שנייה ב־2022, אחרי שנאלץ להוביל קמפיין "גוועלד" קיצוני המזהיר מפני בחירה ביריבתו מרין לה פן. הפופולריות שלו דעכה עד כדי שהציבור הצרפתי החליט להעניש אותו, וארגן לו פרלמנט שבו למפלגתו (שהמירה בינתיים את שמה ל"רנסנס") כבר אין רוב. כאשר הציבור אותת שוב בקיץ האחרון עד כמה הוא סולד ממקרון בבחירות לפרלמנט האירופי, הימר הנשיא הצרפתי בטעות על כך שהתמיכה בימין של לה פן עדיין מזעזעת מישהו. הוא קרא לבחירות בזק שהתקיימו ביולי ורק הרעו את מצב מפלגתו. בבחירות הראשונות היא קיבלה 350 מושבים; בשניות 245; בשלישיות שהתקיימו בקיץ האחרון – רק 159. נשיא ללא פרלמנט, מנהיג ללא עם.

בזמנים אחרים אפשר היה לפטור את מקרון כניסוי פוליטי שלא צלח, כ"דרך שלישית" בסגנון טוני בלייר שהלכה לאיבוד בתרגום מעבר לתעלה. אבל למעשה התמונה משמעותית הרבה יותר. עם ההבטחות שלו ל"מרכז רדיקלי" מקרון למעשה הרס את המערכת הפוליטית בצרפת שאחרי מלחמת העולם, עם החלוקה הכלל־אירופית של שמרנים וסוציאל־דמוקרטים. הוא אייד תמיכה במפלגות ותיקות, משך מועמדים רבים ושינה את חוקי המשחק כך שאחריו נשארים כעת רק עיי חורבות פוליטיים.

"לא מתכוון לפרוש"

בשל הכישלון לספק את מה שהבטיח או נסיבות קשות או המצב הפוליטי במדינה, מה שצומח מהחורבות הללו הם כוחות פוליטיים חדשים, ימין ושמאל פופוליסטי, המנצלים את המצב למחאה בלתי פוסקת. בימין מדובר ב"איחוד הלאומי" של לה פן, ששברה למרכז בניסיון מוצלח לזכות בכמה שיותר תמיכה. בשמאל מדובר ב־LFI של ז'אן לוק מלנשון שהולכת ומקצינה שמאלה. מקרון, שנשבע לדאוג שהימין הקיצוני לא יעלה לשלטון בצרפת, ממלא תפקיד מרכזי בהגשמת החזון שממנו הזהיר.

העובדה כי יש לו עוד שלוש שנים של צליעה אטית עד לבחירות הבאות מחלישה את האיחוד האירופי כולו. כמו לגבי צרפת, למקרון היו חזונות גדולים בנוגע לעתיד של האיחוד האירופי. הוא רוצה צרפת חזקה יותר בתוך איחוד הדוק הרבה יותר. מבחינתו, הרצון הוא לחבר תקציבים לאומיים. הוא רוצה צבא משותף. הוא אפילו הספיד את נאט"ו. הוא מעוניין להוביל את העולם אבל בפועל מצבם של האיחוד ושל צרפת קשה מבהרבה נקודות זמן בעבר.

מקרון התמודד עם סוף שלב ירח הדבש עם הציבור כבר מההתחלה. בתוך שנה ירדו שיעורי האהדה בו מ־65% ל־40%. כעת הם כבר צנחו ל־25%. ספק אם יש לצרפת הרבה זמן: היא במשבר פוליטי שהופך למשבר כלכלי. שנות הבזבוז של הקורונה והמאבק באינפלציה אמורות להיות מאחורי המדינה. היא אמורה לשדר רצינות פיסקלית, להוריד את החוב שהתנפח ל־110%, להקטין את הגירעון שעבר רף של 6%.

אבל אין את המערכת הפוליטית שתוכל לעשות זאת. החודש מינה מקרון ראש ממשלה נוסף, אולי הוא יצליח איפה ששלושה קודמים נכשלו. אם זה לא יעבוד, הוא ישתמש בצווים נשיאותיים כפי שעשה בעבר כדי להעביר את התקציב. האתגרים של צרפת ושל האיחוד רק צפויים להתגבר, עם תחילת כהונת טראמפ והדרישות החדשות מוושינגטון, אבל צרפת המונהגת בידי מקרון עלולה להיות חלשה מכדי להגשים את החזונות המפליגים שלו או להתמודד איתם. הוא עשוי למשוך את החצי הראשון של השנה, עד שיוכל לשלוח את צרפת לבחירות חדשות (ביוני לכל המוקדם), אבל יודע מה תהיה התמונה אחריהן.

בכל מקרה, מקרון לא מתכוון לוותר. "אני לא מתכוון לפרוש מוקדם", אמר, "לא מתכוון לקחת אחריות על טעויות של אנשים אחרים".