המציאות האכזרית והקשה לעיקול שראש הממשלה בישראל ושרים בכירים בממשלתו הזניחו ביודעין (על פי גלנט), את החטופים למותם האכזרי – בגלל שיקולי פוליטיקה קרים, ותוך אימוץ רטוריקה שקרית על "ביטחון עתידי", היא כתם שלא ניתן יהיה למחוק זמן רב.
בשנתיים האחרונות נחצו קווי שבר רבים במדינה; בביטחון, במוסדות הלאומיים, בלכידות ובאתוס הציוני, במערכת הבין-לאומית ובמוסר. בעיקר קשה לראות איך ניתן לאחות את הקרע הפנימי. כל ישראלי תמיד ידע כי אם ילך לאיבוד או יזדקק לסיוע המדינה שלו תבוא. אבל ישראל "לא באה" – לא בשבעה באוקטובר, לא בגליל וכמובן כשלה בצורה נוראית בהצלת החטופים.
על מנת לצאת מהמשבר, להתפתח ולשגשג, לא מספיק לחברה כמו שלנו לחוות רק מלחמות קשות ואסונות מול אויבים מרים. המלחמות יוצרות אומנם לכידות הירואית זמנית, בעיקר בין לוחמים אמיצים המקריבים עצמם למען חבריהם והמדינה. עם זאת, ככל שהזמן עובר ומנרמלים את האובדן, נשחק האתוס המשותף והרצון לשיתוף והקרבה יורד ויורד.
המלחמה המתמשכת יוצרת תשישות לאומית והרס מייאש. יש ירידה חדה באמון, בחזון והמשברים הפיזיים וכלכליים מביאים לאיבוד תקווה. יש שעושים אקזיט שקט, אחרים פשוט נכנסים למצב דיכאוני שמשפיע על התפקוד הכללי.
ששת החטופים שנרצחו
תמיד עשינו מאמץ למלחמות קצרות מה גם ששולי הטעות שלנו מצומצמים. הפעם אנחנו ללא דרך, ללא אופק וללא הנהגה. הפיחות במעמד כוחות הביטחון והניסיון של גורמים רשמיים לגמד גבורה הוא איום עצום. העובדה האכזרית היא שהפיאסקו הישראלי מאז השבעה באוקטובר נמשך בלי אופק ושממשלת ישראל ממשיכה בתהליך של פרימת החברה ושוברת כללי ברזל של הישראליות.
הממשלה לא עשתה הכול, ואף שיבשה את שחרור החטופים, והקריבה אותם דה-פקטו לסבל ומוות נוראיים שפוצעים את העם והחברה. בכך זיהמו נתניהו ושריו את נשמת אפה של האומה הישראלית לשנים רבות.
במציאות זאת של חברה פצועה ומדממת וכשהאמפתיה בין חלקי החברה השונים בשפל, ישראל סובלת מזיהום בגוף ובנפש. הזיהום הערכי הוא החמור מכול, וניסיונם של עמים אחרים מראה שלעיתים לוקח שנות דור למציאת מזור. לא ניתן עוד להתחמק מגורל זה במילים ריקות.
באנגלית, מצב המלכוד נקרא "Predicament", מעין מצב ביש שנוצר מתוך כשלים בהנהגה היוצרים תחושה של גזירת גורל. תחושת גזירת הגורל מסוכנת בישראל בעיקר למול כוחות הנוטים לתת סימנים חיוביים של גאולה באסון – בקיצור משיחיות הרסנית.
לאור כל אלה אנו חייבים להיות דוברי אמת ולומר:
- הירידה המתמשכת בתחושת הערבות הדדית והקרע הגדל. בהיעדר אמפתיה עמוקה לחיי אדם בתוך ישראל, קשה לעצב אומה מאוחדת.
- הפיחות במעמדה "הקורבני" של ישראל בין העמים פוגם אף הוא בחוסן הלאומי. כמעט בכל העולם רואים בנו את בעלי הכוח ולא הקורבן, ואנחנו בפיחות מתמיד בלי הכרעה ברורה והקרנת עוצמה מוסרית.
- גם אם נהיה ברי מזל ויהיה תיקון —פוליטי וחברתי עמוק —על ידי שינוי פנימי בבחירות, אתחול מחדש של הציונות, ועליית הנהגה מוסרית ואמיצה — תהליך השיקום יהיה קשה, ארוך ומדמם.
- הרעל הזורם בחברה ובפוליטיקה הישראלית חדר למקומות רבים מידי. על מנת שהקולקטיב הישראלי לא רק ידשדש וידעך מוסרית ויתפצל, חייבים קודם כל להעשות מאמץ עצום להשיב חטופים, לתקן את המצב בגליל ובצפון הארץ שננטשו.
- הפרחת הגליל מחדש זהו מבחן שיכול לגייס המונים ולתת זריקת עידוד לכל המדינה.
- על מנת שלא נדמם פיזית ונפשית כאומה חלילה עד המוות, כמו שקרה לחטופים, דרושה בישראל מהפכה בממשל, באמון הציבור וביחסי דת ומדינה. השינוי הנדרש מחייב דגש על מקצוענות על חשבון העסקנות הרעילה והפוליטיקה.
- רק אימוץ של עוצמה עם ערכים גבוהים, חזון ציוני ברור, והרחקת כוחות ההרס יביאו החלמה.
- השיקום המבני-הסטרוקטורלי מחייב גינוי והרחקה מהשדה הציבורי של מהרסיי ישראל. יש להרחיק מהמגרש הפוליטי-חברתי שחקנים שמובילים את ההרס וכאלה שפועלים בניגוד לציונות. כל מי שרוצה שילוב יתקבל בברכה.
- על מנת להניע את ישראל נדרשת הכרעה של רוב עצום בחברה על הנהגה חדשה. כרגע זה לא נראה באופק. מכיוון שהצדדים השונים מבקשים להרחיק ולמגר גורמים יריבים – את הצד האחר, נגזר עלינו לחיות בכאוס, בשפיכות דמים, בכאב ובשנאה.
- כל אחד ואחת מהישראלים – כיחיד וקולקטיב, צריך לגזור את הכרעות חייו/חייה הלאומיים במדינה מתוך הבנה עמוקה שזו המציאות שנוצרה כאן. מכאן המונח שאין לו מקבילה בעברית – Predicament.
>>> פרופ' יוסי שיין הוא מומחה למדע המדינה וליחסים בין-לאומיים, שכיהן כראש בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. חבר סגל באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון DC
