כבר כשנה מדברים על הצורך לגבש "אסטרטגיית יציאה" מן המלחמה, אבל כל הרעיונות כיצד לעצב את "היום שאחרי" נגזר עליהם להיתקל במציאות עכורה. אין – ולא יהיה, לצערי – קו סיום חד וחלק, אלא רק תהליכים מורכבים, שאולי יולידו, לכשיבשילו, מערכת ברורה ונוחה יותר. "חרבות הברזל" לא יוחזרו לנדנים בתקיעת חצוצרה אחת. כל הפסקת אש תקפל בתוכה המשך של מתח, מחלוקות והתנגשויות.
הנה הנימוקים להערכה זו:
- בעזה אין אפשרות מעשית "למחוק" את חמאס באופן שלא ימנע כינון מנהל בלעדיו. אין לרשות הפלסטינית כוח ליטול לידיה את ניהול הרצועה בלא הבנות מוקדמות עם המחתרת המבוזרת של חמאס. נזכיר, שגדודי חמאס פשוט נמלטו, מי יותר מי פחות, מח'אן יונס ורפיח וחברו לחטיבת מחנות המרכז או נבלעו במאהלי העקורים במוואסי. אף גורם בין-לאומי לא-ערבי ולא-מערבי, לא יכניס אנשים או ישפוך כספים לטובת שיקום הרצועה כשפירושו הנשמה של חמאס. אפילו איחוד האמירויות, שמפעילה ומממנת את אנשי דחלאן בעזה, מעלימה עין מן העובדה שהם מתאמים בפועל את חלוקת משלוחי הסיוע עם חמאס. לפיכך, אסור לצפות שהפסקת אש בעקבות עסקת חטופים -אינשאללה!- תוליד מעשה קסמים בדמות חלופה יעילה לשלטון חמאס. מכאן, שבכל מצב – אפילו אם חמאס יחתור לשקט כדי להתארגן מחדש – יצטרך צה"ל להתמיד לרדוף את חמאס גם הרבה אחרי שיוכרז על תבנית ממשל כלשהי ברצועה. לנוסחה "בלי חמאס ובלי עבאס" אין כיסוי בשלב זה. להערכתי, עזה תישאר עיי חורבות עוד שנים ותושביה יצפו לחסדי תורמים.
אף גורם בין-לאומי או ערבי לא ייכנס לעזה כשחמאס עדיין נוכח בשטח – עזה תישאר עיי חורבות (ארכיון) | צילום:
עבד רחים חטיב, פלאש 90
- בלבנון רק פתי יאמין שהצבא הסדיר הקטן, שיותר משליש חייליו הם בני העדה השיעית, יתפרס כהלכה בכל המרחב שמדרום לליטאני וידאג למנוע מחיזבאללה לשוב ולהתבסס שם צעד אחר צעד. כוח יוניפי"ל – לרבות הגדוד הצרפתי המהולל – לא יעשה מה שלא עשה שנים רבות: להיכנס לכפרים, לנטר את התנועה בכבישים ולהחרים ציוד צבאי. חיזבאללה, מצידו, מושפל ככל שיהיה, לא יסגיר את נשקו לשלטונות אפילו כשהחשובים בתומכיו – בהם הנשיא לשעבר מישל עון – כבר תובעים ממנו לקבל את הדין. שעל כן, הנחת העבודה היא שהחורים בהסכם הפסקת האש ילכו ויתרחבו. צה"ל יעכב חזרת הפליטים לכפרי הגבול וימשיך להחזיר נקודות שולטות מעבר לגבול כדי לחזק את ביטחון התושבים שיחזרו. ומעבר לזה: צה"ל ימשיך להכות כל ניסיון של חיזבאללה להתארגן מחדש. פירוש הדבר הוא המשך טיסות בשמי לבנון, "ביקורים" כשנדרש בכפרים ו"שמורות טבע". לדעתי, חיזבאללה לא ייחפז להתגרות לא בנו ולא בנשיא החדש שייבחר בקרוב בביירות, ועוצמת החיכוך תהיה נמוכה יחסית.
- בחזית הגולן צפוי, שעוד זמן רב יישארו כוחות מצומצמים של צה"ל מעבר לקו ההפרדה. אין שום ודאות שאחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני) אכן יצליח לבסס את שלטונו. הוא הרי הגיע לבירה עם כמה אלפי לוחמים בלבד. הוא מרגיע ומחייך לכל עבר – גם אלינו! – אבל ממנה מפקדים ג'יהאדיסטים מפורסמים, לרבות פלסטיני-ירדני אחד ולא-סורים אחרים, למשרות גנרלים בצבא, שהוא שואף להקים בעזרת הטורקים. הוא הגיע להסכם שותפות עם ראשי החבורות החמושות בדרום סוריה הסמוכות לגבולנו ובהם שורה של מפקדי מורדים לשעבר, שנעשו בשנים האחרונות קבלני הברחות הסמים של משפחת אסד. לא מדובר בדמויות סימפטיות במיוחד. בהר הדרוזים – ושם יש חוש ריח מבוסס על היסטוריה ארוכה – מונעים כניסת יחידות מדמשק ומסרבים לדון במסירת נשקם לשלטונות החדשים. לשמחתי, ירדן פתחה לאחרונה מסדרון סיוע משטחה הישר אל הדרוזים וזה שיפור משמעותי במצבם. בקצרה: יער של סימני שאלה בסוריה שלאחר בשאר.
סימני השאלה לגבי המשטר החדש בסוריה יחייבו את צה"ל לנוכחות כלשהי באזור ההפרדה (ארכיון) | צילום:
עמית ארגונוב, חיל האוויר
- בגדה המערבית איבדו הצעירים החמושים של ה"כתיבות" ("הגדודים") במחנות הפליטים בשומרון את מירב המימון והסיוע שקיבלו מחמאס והג'יהאד האיסלאמי. אבו מאזן מנסה לנצל זאת לאכוף את מרותו, אבל המבצע של מנגנוני הביטחון שלו טרם נשלם אחרי שלושה שבועות של כיתור וחילופי אש. לאמור: פיקוד המרכז צריך להמשיך "לכסח דשא" ועל ישראל להתכונן מה שיקרה כשאבו מאזן ירד מן הבמה בלא שישאיר ירושה מסודרת (המינוי של רוחי פתוח כמחליף זמני מידי אינו יותר מבדיחה גרועה).
- בעיראק חדלו המיליציות השיעיות לנסות לתקוף את ישראל, אך הן ברובן מתנגדות ללחצים הגוברים להתפרק מנשקן אף ששלושת הבכירים בעדה – המנהיג הרוחני הנערץ האייתולה סיסתאני, ראש הממשלה סודאני והמנהיג הפופולרי ההפכפך מוקתדא סדר – דורשים זאת. המיליציות הללו דחו את תחינותיו של אסד להתערב להצלתו וכעת גם נסוגו לאחור מגבולות סוריה וירדן. אלא שהיחידות האלה ממשיכות להיות ממומנות היישר מתקציב הממשלה בבגדד ויישארו זמינות לאיראן, כשזו תחליט אנה מועדות פניה.
- החות'ים לא ימהרו לשנות כיוון גם אם כבוד השר אלי כהן מאיים מול כל מיקרופון לחסל את מנהיגם. אדרבא, המתח העולה בין המחנות היריבים בדרום המדינה, שאינו תחת שליטתם, עלול לייצר להם הזדמנויות לכבוש עוד שטחים. הסעודים, שמגבים את "הממשלה החוקית" בעדן והאמירויות התומכים בבדלנות של "המועצה הזמנית הדרומית", אינם מצליחים ליישב את המחלוקות ביניהם.
איראן נתונה בוויכוח פנימי נוקב על אסטרטגיית המהפכה, חמינאי (ארכיון) | צילום:
AP
- באיראן מתנהל ויכוח גורלי: האם להשקיע מיליארדים הנדרשים בבית בשיקום "ציר ההתנגדות". לשפוך כסף טוב והרבה על חיזבאללה וחמאס או מוטב לחפש הסדר עם טראמפ שיסיר את הסנקציות נגד עצירת הדהירה אל נקודה, שממנה יוכלו בעת הצורך להורות על אריזה מהירה של פצצה? יש סימנים חזקים, אך עדיין לא משכנעים, שהכף בטהראן נוטה ל"עיון מחדש" באסטרטגיה של "הגנה במרחקים" שבה נקטו בעשורים האחרונים. הם חשים שהתחרות מול טורקיה מכרסמת במעמדם בכל המרחב וכבר מאשימים את ארדואן ב"הכרזת מלחמה", הואיל ורשות השידור שלו פתחה תחנה בפרסית. ישראל צריכה לעקוב אחר המאבק הפנימי באיראן מתוך הבנה שהסכם גרעיני משופר עשוי להניב יותר פרי מאשר מתקפה של חיל האוויר.
הבה נתרגל למחשבה ש"היום שאחרי" עוד רחוק, אבל יש סיכויים לבנות "מוחרתיים אחרי" – עם סעודיה ושאר התמורות באזור – מוצלח פי כמה יותר.
