N12 – אחד ביום | בשבי: שיחה עם הגר ברודץ'

בבוקר השבת השחורה נכנסו מחבלים לבית של הגר ברודץ' וחטפו אותה עם שלושת ילדיה לעזה. גם אביגיל עידן נחטפה איתם, אחרי שהוריה נרצחו לנגד עיניה. במשך 51 ימים הם עברו בין מקומות מסתור, סבלו מרעב, התעללות והשפלה, ולא ידעו מה עלה בגורל אביחי, אב המשפחה, ובגורלם של עוד כל כך הרבה קרובים ואהובים מהקיבוץ.

"בשש וחצי אביחי יצא החוצה לראות את היירוטים, כמו שהוא עושה בכל צבע אדום", מספרת הגר. "באותו בוקר זה הרגיש אחרת, זה היה ברור מהבום הראשון שמשהו פה שונה. אני הכנסתי את כל הילדים לממ"ד ופתאום שמעתי את אביחי צועק מבחוץ, שהוא רואה גלשון. ובהתחלה לא נפל לי האסימון על מה הוא מדבר. והוא רץ באמוק פנימה לתוך הבית, סגר את כל הבית, ועלה על מדים".

"אביגיל הייתה מבוהלת ומבועתת ומכוסה בדם"

רגע לפני שאביחי יצא החוצה להילחם במחבלים עם כיתת הכוננות, הוא קרא להגר לנעול אחריו את דלת הבית – ואז נשמעה נקישה קלה בדלת. "הוא פותח את הדלת ורואה שם את אביגיל", משחזרת הגר. "הוא היה מכוסה כולו עם המדים וקסדה על הראש, היה קשה לזהות אותו. אביגיל ראתה אותו ושמה ריצת עמוק, הרחק מהבית שלנו כמה שהיא יכלה. הוא רדף אחריה, תפס אותה, אני חיכיתי בכניסה לבית עם הדלת פתוחה, הוא נתן לי אותה ופשוט נעלם".

הגר נכנסה לממ"ד עם שלושת ילדיה ועם אביגיל, שרגע קודם לכן הוריה נרצחו לנגד עיניה. "היא הייתה מבוהלת ומבועתת ומכוסה בדם, אבל היא לא הייתה פצועה, והיא התחילה, אפילו לא הייתי צריכה לדובב אותה, היא ישר סיפרה לי מה קרה. ישבתי איתה, חיבקתי אותה, היא כל הזמן הייתה על הידיים שלי. בילינו ארבע שעות בממ"ד ועדיין לא נפל לי האסימון לגבי מה באמת קורה. הבנתי שקרתה לנו טרגדיה איומה, עם רועי וסמדר (הוריה של אביגיל) אבל הייתי בטוחה שיש מחבל או שניים בקיבוץ, ואנחנו רק מחכים שיוציאו אותנו מהממ"ד, שצה"ל מטהר את המקום. בשעה רבע ל-11 בערך שמעתי אותם מתחילים לנסות לפתוח את הדלת של הבית".

לפרק הקודם של "בשבי": שיחה עם חן אלמוג גולדשטיין

"היו משהו כמו 15 מחבלים בתוך הבית"

בזמן שהיא שומעת את המחבלים בחוץ, הגר שלחה הודעה לאביחי ולרונן יעקובי, השכן הצמוד שלה, ואמרה שמחבלים נכנסים לבית. "ביקשתי מהשכן שיחזיקו את הידית של הממ"ד היטב. אני גם ניסיתי להחזיק את הידית אבל לי זה לא עזר, נכנעתי די מהר. כשהם נכנסו לממ"ד עם נשקים, הילדים הורידו את השמיכות שאמרתי להם להתכסות בהן והתחילו לצרוח, ואני התחלתי לצרוח שזה רק ילדים, באנגלית צרחתי, ושלא יעשו כלום. ואז הם התחילו לחפש את אביחי. היו משהו כמו 15 מחבלים בתוך הבית".

כשיצאו מהבית, הגר וארבעת הילדים היו עדים למחזות קשים. "מה שאני הכי זוכרת, שכשיצאנו מהבית, היה שקט, דממה. שאת מנסה להעביר עוד שנייה ועוד שנייה, למתוח את זה קצת, לראות, אולי פתאום יצוץ חייל, יבוא מסוק, יבוא טנק, יבוא ג'יפ, וכלום. דממה. זה פחד משתק. את רואה מלא עזתים על הגדר. את רואה אנשים זרוקים על הרצפה. גופות. את רואה בתים עולים באש בקיבוץ. הנסיעה הייתה פראית לעזה, ‫מלא עזתים בשדות. ‫הגענו תוך בטח חמש דקות ‫ושם ההמון צוהל, כולם ברחובות, ‫רוקדים, שמחים. ‫המחבל שנהג ברכב צפר כל הזמן, ‫שיראו מה יש בתוך הרכב, ‫אישה וארבעה קטנטנים. ‫איזה שלל".‫

הגר מספרת כי העזתים ברחוב פתחו את דלתות הרכב, הכו אותה ומשכו בשיערה. "עופרי שישבה באמצע, ‫כל הזמן המחבל תפס לה בחולצה ‫והרים אותה, שהם הראו ‫שהוא תפס ילדה קטנה. ‫ותוך כמה דקות הגענו לבית של משפחה. ‫זה הלם מוחלט. ‫את קולטת שאת בעזה, ‫שחטפו אותך לעזה".

יום הולדת בשבי

ה-8 באוקטובר הוא יום הולדתה של עופרי, שנאלצה "לחגוג" 10 בשבי. "הם שאלו אותנו את הגילים שלנו, אז אמרתי להם, הראיתי להם עם האצבעות, דיברתי במילים פשוטות שיבינו. אז קנו לה עוגה ושרו לה Happy Birthday. זה היה פשוט אחד הרגעים העצובים שהיו לי בחיים. זה היה ממש סוריאליסטי. הם מאושרים ושמחים, המשפחה הזו. יש להם בידיים ילדה בת עשר, שחוגגת יום הולדת, ילדה יהודייה ישראלית. וזה כאב. ממש כאב".

הגר מספרת שעופרי ניסתה לדבר איתה על הדברים שהן ראו באותו בוקר שבו נחטפו מכפר עזה, אך היא לא הייתה מסוגלת לנהל עמה שיחה על כך. "עופרי כל הזמן רצתה לדבר איתי על השבעה באוקטובר, על מה היא ראתה כשהיא יצאה מהקיבוץ, ועל השעות האלה בממ"ד, ואני פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר איתה על זה. כל פעם שהתחילה, אמרתי לה, אני לא יכולה. אני פשוט נתקפתי שיתוק".

לאחר כשבועיים הבית שבו שהו הגר והילדים נפגע מהפצצה, שכתוצאה ממנה עופרי נפצעה בראשה ובידה. הם הועברו למקום מסתור אחר, עם שובים אחרים ושני חטופים נוספים, והגר הבינה שהם לא עומדים לשוב הביתה בזמן הקרוב. "ביקשתי מהם מברשות שיניים ומשחת שיניים, וקלפים, קלפי משחק. אז באמת יום למחרת קיבלנו שלוש מברשות שיניים, אני חלקתי אחת עם הילדים, וחבילת קלפים שהעסיקה אותנו רוב הזמן".

מלבד הקושי בלהעסיק ארבעה ילדים בשבי, הגר מספרת גם על הרעב הכבד שליווה אותם בכל רגע. "לא היה ירקות, לא היה פירות, לא היה חלבונים, לא היה כלום. זה היה רק פיתה או אורז, משהו כזה. הילדים ירדו מהפסים. זה מחרפן. והיה להם אוכל. לא היה להם הרבה, אבל היה להם אוכל. הם הכינו תה והתחננתי לכוסית כזאת קטנה של אספרסו, שישימו לילדים תה עם סוכר. כל היום הילדים היו מפנטזים על אוכל".

הדרך הביתה

בסוף חודש נובמבר, אחרי הפגזות כבדות, נכנסה הפסקת האש לתוקף והגר והילדים הועלו על רכב. "הגענו לאיזו מפקדה של חמאס, אני לא יודעת מה זה היה בדיוק, ושם עמד טרנזיט כזה גדול, שמשפחת גולדשטיין ישבה בו. ישבה בו, חן, ואגם, וגל וטל, שלא היה לי מושג שהם חטופים. אבל לחן היה מושג שאני כן חטופה, כי היא שמעה רדיו, ועוד כשירדנו מהרכב, חן צעקה לי כבר מרחוק, וזה משהו שאסור לנו לצעוק, כאילו, פתאום היא צועקת לי מרחוק, הגר, אביחי מחכה לך, הוא בבית, מחכה. וזה כאילו, זה הייתה הבשורה של חיי. ואני הייתי בהלם. כי באמת, מבחינתי כבר, אני הספדתי אותו".

"עלינו על האמבולנסים, הייתה נסיעה ארוכה ‫בתוך ההמון עד שהגענו לטיגריסים של צה"ל, ‫שזה באמת הרגע שאת מרגישה בטוחה. ‫אפילו שעדיין היינו בתוך עזה. פתאום את פוגשת את  צה"ל, את החיילים, ‫שחיכיתי להם 51 יום. הם היו כל כך יפים, ‫באמת, כל אחד היה לו פנים של מלאך. ‫בכיתי בפעם הראשונה עד שהגעתי לחצרים".

בעוד לילדים החליפו את הבגדים מהשבי לכאלה חדשים, הגר נשארה עם אותם ג'ינס וחולצה שלבשה ביום החטיפה. "‫‫רציתי שיראו אותי כמו שהייתי שם, ‫עם כפות רגליים בצבע שחור, ‫עם קפוצ'ון דוחה, עם מכנסי ג'ינס ‫שיצאתי איתם מהבית ‫ולבשתי עד אותו יום. כאילו, אתה יודע, בתמונה, ‫רואים את התמונה שלנו, ‫שחמשתנו מחובקים, ‫הילדים עם טרנינגים חדשים ‫שהם קיבלו באותו רגע. ‫ולא ככה הם יצאו מעזה, ‫הם יצאו עם ג'יפה. ‫ג'יפה. ‫עם סמרטוטים".

"ה‫טיסו אותנו במסוק לשניידר, ששם אביחי היה, ו‫באמת גם דאגו שהכול יהיה מאוד סטרילי, ‫שלא יקפוץ עלינו אף אחד בדרך. ‫וכן, זה היה לנו רגע מרגש ביותר. אביחי היה באופוריה ‫מטורפת בטח שבוע, שבועיים. ‫ואז אחרי שחזרנו, ‫נראה לי הוא התחיל להבין ‫את כל מה שהוא איבד. את חברים הכי טובים שלו, ‫שהיו אתנו יום-יום במרפסת, ‫בטיולים. הם היו המשפחה שלנו בקיבוץ".

"היום הילדים מפחדים מהצל של עצמם"

עכשיו כשהם כבר תקופה בבית, בישראל, הגר מתארת את השינוי שחל בהתנהגות של ילדיה הקטנים. "הם אחרים. הם ללא ספק אחרים, הם עדיין ילדים אבל הם כבר לא כאלה תמימים, נלקחה מהם התמימות. זה ילדים שמעבר לתקופה הזאת של השבי, ולבדידות הזאת ולרעב, ולאלימות, הם איבדו את הבית שלהם, והם ילדים שהם נוודים עכשיו. אין להם קרקע יציבה. אז רואים, רואים את זה עליהם, את החוסר שקט. פעם הם היו ילדים הכי בטוחים בעצמם בעולם. הם לא היו מפחדים מכלום, יוצאים מהבית, משחקים ברחבי הקיבוץ. היום הם מפחדים מהצל של עצמם".

מצאתם טעות לשון?