ניר דבורי
אני חושב שההחלטה להפחית את התקיפות בביירות בתגובה לדרישה מצד הממשל האמריקני היא טעות גדולה. שוב קורה שאנחנו לוחצים על הגז מול חיזבאללה, מגיעים להישגים משמעותיים, והנה שוב מקבלים חצי ברקס כדי לרצות את האמריקנים. הרי מבחינת צה"ל כבר השגנו הרבה מהישגי הליבה, ועכשיו אנחנו מעמיקים את ההישג כדי שנדחוק בחיזבאללה להגיע להסכם. אני מבין את המורכבויות, אני מבין את זה שהעיניים נשואות לאיראן, אבל הדבר הזה הוא לא טוב.
ברגע הזה, אני חושב שלישראל אסור להתקפל ולהתכופך. גם אם האמריקנים לוחצים, לא צריך לוותר מכיוון שזה קריטי להמשך הפעולות, ההרתעה וגריעת היכולות מחיזבאללה. לכן, ישראל צריכה או יכולה בחלק מהמקומות להוריד מעט את הראש אם ישנה דרישה אמריקנית, אבל יש פעמים שאנחנו צריכים לעמוד על שלנו. והסיבה היא פשוטה: ככה זה לא יסתיים. האמריקנים כבר צריכים להבין שבאופן שבו הם בחלק מהמקומות הגבילו את הפעולה בעזה, הם גרמו להתארכות המלחמה. ישראל עושה מאמצים גדולים שלא לפגוע במי שלא צריך, ואני חושב שהיא הוכיחה שהיא יכולה לעשות את זה כמיטב יכולתה.
אוהד חמו
מעיראק, מלבנון ומתימן משוגרים לעבר ישראל כטב"מים (ולא רק), אבל המקום החשוב ביותר זה איראן. בסוף איראן היא מעצמת הכטב"מים החשובה ביותר. כולנו מכירים את התרומה הקריטית שלהם לפעילות הרוסית במלחמה באוקראינה באמצעות הכטב"מים. אותה מעצמת כטב"מים מספקת לא מעט כאלו גם לחיזבאללה. לפי הערכות בישראל יש בידיהם כמה אלפים של כטב"מים בערב המלחמה. חלק גדול ממערך האוויר שלו נשען על הכטב"מים. גם חמאס, אגב, בשלב מסוים, ערב 7 באוקטובר, ניסה לבנות מערך כזה – אבל לא דומה בשום צורה למה שראינו בלבנון. בחיזבאללה מבינים שייתכן שיש פה סוג של עקב אכילס והם מנצלים אותו.
ישנה אבולוציה שחשוב לשים לב אליה בפעילות של חיזבאללה. אם נחזור לתחילת המלחמה, בחודשים הראשונים חיזבאללה שם את כל יהבו על פעילות של חוליות נ"ט ומעט מאוד כטב"מים. אלא מה, אז הם גילו שצה"ל עושה עבודה מצוינת בציד אותן חוליות. בתוך 5-4 חודשים ראינו את השינוי של חיזבאללה, שהגביר את השימוש באותם כטב"מים, בטח ובטח אחרי שהיו הצלחות מבחינתם ונפגעים בצד הישראלי.
עמית סגל
דווקא על רקע האירוע הקשה הזה והאירוע בליל שבת בהרצליה, צריך להזכיר שהשבועות האחרונים היו בסימן אופטימיות במערכת הביטחון על הדרך "לכופף" את כנף הכטב"ם. לאחר שחיזבאללה יחסית זנח את הנ"ט ועבר לכטב"מים, היה שלב שבו זה היה נראה שאנחנו כמעט חסרי אונים. עם נשק תלול-מסלול ידענו להתמודד, עם כטב"מים היה קשה הרבה יותר. הרגעים הכי קשים מבחינת התודעה הישראלית במלחמה היו כשחיזבאללה, אז עוד תחת נסראללה, פרסם את התיעודים ממפרץ חיפה, בלי קשר לשאלה אם מדובר בכטב"ם מצלם או תוקף. זה הראה כאילו אנחנו חדירים ואין לנו תשובה לאיום הזה.
בשבועות האחרונים ניכר היה שישנן תשובות כאלה, ואם מסתכלים על המספרים נראה ירידה במספר שיגורי הכטב"מים שהסתובבו בשמי ישראל, לפעמים ללא הפרעה. הייתה ירידה מספרית מוחלטת וגם מבחינת מה שהצליח להתפוצץ. על הרקע הזה בודקים בצה"ל מה קרה הפעם ואם הצד השני הצליח למצוא איזושהי נקודת תורפה.
אלוף במיל' איתן בן אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר
מדובר באירוע רע מאוד ומצער. בערב יום הכיפורים, לפחות לא היו נפגעים, הפעם יש נפגעים והרבה. איך זה קורה? ישנן כמה סיבות שקשה ליירט כטב"ם: הכלי הוא קטן, להבדיל מטיל שהוא תלול מסלול ויש לו מסלול קבוע ואפשר להעריך בדיוק לאיזה אזור הוא הולך, הכטב"ם משנה מסלול מדי פעם וכך אתה לא יודע בדיוק היכן להפעיל את ההתרעה ובאיזה היקף. בנוסף, גם הגובה הנמוך והאיטיות של הכלי מקשה על היירוט שלו.
מתנהל כאן קרב מוחות בזמן אמת. המפעילים של הכטב"מים ואנשי ההגנה האווירית בסוללות או בתחנות הבקרה מנהלים ממש מאבק ביניהם. אלה מנסים להטות את הנתיבים ואלה מנסים לאתר את כולם, גם את אלה שמתחבאים, ומחלקים את תשומת הלב שלהם. יש מקום לעשות השוואה נוספת גם לתקיפה באפריל ולתקיפה האחרונה. באפריל איראן ניסתה לעשות מיקס של טילים ומל"טים, אבל זה היה ממש לא חכם. היה לנו מרחב עצום ליירט את המל"טים. הם חשבו שיקרה אותו מצב כמו הערב אבל רובם הופלו הרבה לפני. כאן, וזה בדיוק המאבק בין המפעילים, בגלל הזמן הקצר, הם כן יכולים לעשות מטח של טילים בליסטיים ופחות או יותר באותו זמן להגניב ביניהם גם כטב"ם. זה מאתגר את המפעילים בצורה בלתי רגילה.
