הפעם, בניגוד למקובל בפורמט, אתחיל בשורה התחתונה: לאף אזרח בישראל אין "דם כחול". כל מי שלא נושא בנטל הגיוס לצה"ל, לא זכאי לקבל זכויות כמו כולם. החרדים חייבים להתגייס – ומי שלא יתגייס, חייבת להיות אכיפה ברורה של החוק נגדו, וסנקציות אישיות אינן מילה גסה. הציונות הדתית הוכיחה כי ניתן לשמור על צביון דתי ועדיין להתגייס לצה"ל – טובי בניה שילמו בחייהם במלחמות ישראל בכלל, ובמלחמת חרבות ברזל בפרט, ולכן אין עוד הצדקה לשימור הפטור הגורף לחרדים.
סוגיית הגיוס היא אחד הנושאים הנפיצים ביותר בחברה הישראלית. מאז ההחלטה של דוד בן גוריון על מתן פטור לתלמידי ישיבות והרחבתו על ידי מנחם בגין, נוצרה מציאות שבה אלפי צעירים חומקים מחובתם הלאומית. דוח ועדת שקדי מצביע על כך שכ-30% מהחרדים אינם לומדים תורה במובן של "תורתם אומנותם", אלא עובדים או לומדים במסגרות אחרות. עם השנים, המספרים שהוצעו על ידי בן גוריון התרחבו לממדים בלתי סבירים ויצרו קרע חברתי עמוק. מלחמת חרבות ברזל המחישה את עומק המשבר, כאשר המדינה נזקקת לכוח אדם צבאי רב והחברה הישראלית חווה את המחיר הכבד בדמותם של מילואימניקים שכורעים תחת הנטל הכבד וחיילים שמשלמים בחייהם.
המצב הנוכחי מחמיר את השסע החברתי, ובמקביל מונע מציאת פתרון שיבטיח הן את צורכי הביטחון של המדינה והן את צורכי הציבור החרדי. כל הניסיונות לחוקק חוקי גיוס חדשים נכשלו, משום שהם לא לקחו בחשבון את הערכים המרכזיים של הציבור החרדי ובראשם המחויבות ללימוד תורה. אולם, הפתרון טמון בגישה חדשה: מי שלא יתגייס חייב לדעת שיופעלו נגדו סנקציות אישיות חמורות. במדינת חוק אין אֵיפָה וְאֵיפָה, שום אזרח לא יכול להחליט איזה חוק מתאים לו לכבד ואיזה לא. כולם שווים בפני החוק ומי שלא מכבדו נושא בתוצאות.
חרדים בצה"ל: יש כבר מודלים מצליחים – צריך רק להרחיב אותם
יחד עם זאת, התהליך חייב להיות הדרגתי אך נחוש. ראשית, יש למנף תוכניות קיימות שכבר הוכיחו הצלחה בשילוב חרדים בצה"ל, ובהן ישיבות ההסדר החרדיות, המכינות הקדם-צבאיות, והתוכניות הייעודיות לגיוס בתחומים טכנולוגיים וביטחוניים. יש להקים מסגרות חינוכיות ייחודיות שיספקו לצעירים החרדים הכשרה מקצועית מתאימה, לצד שמירה על זהותם הערכית. במקביל, יש להבטיח כי המסגרות הצבאיות יספקו מענה תרבותי וחברתי הולם, כולל הקצאת משאבים תורניים וחברתיים שיבטיחו שילוב מוצלח.
בשלב הבא, יש לאכוף את חוקי הדיחוי באופן הדוק יותר. יש לוודא כי רק מי שתורתו אומנותו באופן המובהק ביותר יהיה זכאי לדיחוי, תוך מעקב שקוף ואפקטיבי. מי שאינו כזה, יופנה לשירות צבאי או אזרחי בהתאם ליכולותיו והעדפותיו. יש להפעיל סנקציות כלכליות אישיות על משתמטים ולא רק על המוסדות הלימודיים שלהם, כדי למנוע ניצול לרעה של המערכת.
מודלים קיימים כבר מוכיחים כי גיוס חרדים אפשרי בהיקפים נרחבים. ישיבות ההסדר החרדיות מונות כיום כ-אלף תלמידים, אך ניתן להרחיב את מספרם לכ-4,000. המכינות הקדם-צבאיות לחרדים יכולות לצמוח מחמש מכינות עם 120 תלמידים לכ-15 מכינות עם 600 משתתפים. תוכניות ההייטק הצבאיות, כמו "קודקוד", כבר קלטו מאות צעירים חרדים, ומספרם יכול לגדול לאלף. גם חטיבת החשמונאים, שכבר הוכיחה את יכולתה לקלוט לוחמים חרדים, יכולה לגדול ולהרחיב את פעילותה.
בנוסף, יש לקדם תוכניות נוספות כמו "עתידה" לשירות נשים חרדיות בצה"ל, תוכנית "לו-טק", ששואפת להגדיל את מספר משתתפיה מ-30 ל-300, ופרויקט גיוס חרדים למג"ב, שמונה כיום כ-70 לוחמים אך יכול לצמוח למאות. הרחבת מודלים אלו תאפשר שילוב הדרגתי ורחב של החברה החרדית בצבא, תוך מתן לגיטימציה למהלך בקרב הציבור החרדי עצמו.
על הממשלה לקבל החלטה מחייבת בנושא, תוך קביעת יעדים ברורים ותקצוב מתאים. יש להקים ועדה לאומית שתכלול אנשי חינוך חרדים, נציגים מהמערכת הצבאית והאזרחית, וכן אנשי עסקים ומנהיגים קהילתיים, על מנת לגבש תוכנית אסטרטגית ארוכת-טווח. פתרון מבוסס שיתוף פעולה, תוך איזון בין צורכי המדינה לערכי הציבור החרדי, יאפשר להוביל מהלך היסטורי שיחזק את חוסנה של מדינת ישראל ויצמצם את הפערים החברתיים החריפים שנוצרו לאורך השנים.
>>> עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר, כיום נשיאת יאסא המרכז הישראלי למצוינות בחינוך
