אחרי 180 ימי מילואים ברציפות כסגן מפקד פיקוד הצפון, חשבתי שלא נכון, לא יאה ולא נאה לכתוב או לפרשן את מה שקורה לנו בישראל. אולם, חבר שאני מאוד מעריך כתב לי שאי השמעת דעתי בתקופה כל כך קריטית מעידה על חוסר אחריות. נשברתי. כפטריוט יהודי-ישראלי אכפת לי ואני מבקש לנסות להשפיע על הדרך ליציאה של מדינת ישראל מן המבוכה הגדולה. לכן, החלטתי להיענות לאתגר, בתקווה שדבריי ייפלו על עיניים רואות ואוזניים קשובות.
ביום הבושה (לא מצאתי מילה אחרת) הגדול ביותר בתולדות המדינה, כאשר חבל ארץ נכבש על ידי טרקטורונים מעופפים, עגלות, חמורים ואפילו אופניים, מצאתי את עצמי נוהג במהירות מופרזת (לא מומלץ) היישר למפקדת פיקוד הצפון. שם, בימים הראשונים של המלחמה, עוד חשבנו שבכל רגע צפויה התקפה של כוחות רדואן וחיזבאללה על קו המוצבים הקדמי. תוך 72-48 שעות התייצבו להגנה כ-60 אלף חיילי מילואים, שצה"ל לא ממש השקיע בהם.
כחלק מהמצב החדש שאליו נחשפנו, הבנו ש: א. חיזבאללה לא תכנן מתקפה כזו, אלא נגרר אליה. ב. נטלנו ממנו את היכולת להפתיע. לבצע מתקפה כפי שחווינו בדרום כבר לא היה לו סיכוי.
עשרות אלפי חיילי מילואים זינקו לגבול הצפון, ארכיון | צילום:
דובר צה"ל
יומיים אחרי שבעה באוקטובר, כשחיזבאללה החליט להצטרף למלחמה, פגשתי את שר הביטחון בארבע עיניים. יואב גלנט הוא חבר טוב וגם שר ביטחון מצוין. לא כי כל ההחלטות במלחמה לאורך הדרך היו נכונות, אלא כי הוא מיישם את חובתו העליונה של נבחר ציבור לפעול ביושר, כאשר אך ורק טובת הציבור כולו והביטחון הלאומי עומדים לנגד עיניו. אמרתי לו – יואב, את המחדל של שבעה באוקטובר עליך לשים מאחור, חייבים להבין שמדובר במשהו שהוא גדול הרבה יותר, שקשור ליכולת שלנו להמשיך ולהתקיים באזור המורכב הזה. מדובר במערכה שחמאס אינו השחקן המרכזי בה, ונכון היה להפוך את הקערה וללכת ישר על מרכז כובד של המערכת, האיום המרכזי שהוא חיזבאללה. את חמאס אפשר היה להשאיר לשלב הבא. מהלך כזה יזעזע עד כדי פירוק ההיגיון הנוכחי של המערכת הרב-זירתית שבנתה איראן מסביבנו. יואב, אמרתי לו, זה האיום העיקרי על היכולת להמשיך לחיות כאן. האמנתי שאפשר יהיה לעשות דירוג, ובחבורה הברברית הנאצית שנקראת חמאס ניתן יהיה לטפל מאוחר יותר. יואב לא התייחס באותו רגע, אבל המערכת כולה נדרכה והבנתי מכך שהוא הקשיב ואפילו קיבל את הדברים. אולי חשב והאמין בהם עוד לפני השיחה איתי.
הבין את גודל האיום, שר הביטחון יואב גלנט | צילום:
אריאל חרמוני, משרד הביטחון
קבינט המלחמה (כולל בני גנץ וגדי איזנקוט) דחה את הרעיון, וייתכן שהצדק אכן איתם, שכן אתה יודע אם האסטרטגיה שלך עובדת רק אם אתה פועל לממש אותה. איך אדע אם במעלה הדרך צדקתי או לא – אם ניגרר אחרי רפיח למלחמה בצפון, אזי צדקתי ונכון היה להגיב להפתעה ב-7 באוקטובר בהפתעה נוספת לחיזבאללה ואיראן.
ישראל למדה את חיזבאללה, והם למדו אותנו
החודשים הראשונים בפיקוד היו מסע מרתק. פעלנו ללא אסטרטגיה ברורה, אך עם הנחיה אחת שעניינה את המטכ"ל ואת הקבינט: הצפון הוא זירה משנית ועליכם למנוע פתיחה של חזית נוספת. הקפדנו על כך, אבל עשינו הרבה יותר. הבנו שמדינת ישראל, באמצעות הקבינט המצומצם ומערכת הביטחון, מנהלים מערכת של מערכות. לכן, הגדרנו בשום שכל שאנחנו מנהלים מערכה מול חיזבאללה, מתחנו את הגבולות, פעלנו באגרסיביות אבל תוך הגדרת יעדים ברורים שהלכו והפכו למדויקים יותר מדי יום. מה שגרם לכך זו הלמידה בכל הדרגים, הן באוגדות והן בפיקוד. מדובר בלמידה כתוצאה מהחיכוך ולמידה מכוונת שהפכה להיות המנוע העיקרי לשינוי בכל המרכזים במטה הפיקוד, בתוכם וביניהם. לכן, דומה היה ובצדק שהפיקוד פועל היטב. הבנו שמעט נפגעים בצד שלנו יאפשר לישראל להרוויח זמן. עמדנו בכך כתוצאה של תפיסה שהוגדרה בפיקוד כבר בהערכת מצב הראשונה.
ראינו במיעוט הנפגעים: א. חובה כלפי האנשים שלנו, צבא ואזרחים כאחד. ב. מרכיב ביכולת לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו.
כבר באירוע הראשון מצד חיזבאללה דחפנו לתגובה אגרסיבית, קטלנית ומדויקת. רצינו להעביר מסר לצד השני, שיש מולם מערכת מבצעית משומנת. גם דחיקת אנשי הארגון מקו המגע הייתה תוצר של חשיבה אופרטיבית ופעולה מצידנו, אך גם למידה מצד האויב. חיזבאללה מקיים תהליכי למידה ראויים לציון, וישראל חווה את זה בתקופה האחרונה. לא אתייחס כאן למטרות שהוגדרו ולא לתוכנית שגובשה. מן הסתם יש לי ביקורת, אך נכון יותר להביט קדימה.
חיזבאללה נתקלו במערכת מבצעית משומנת, הלוויית אחד מפעילי הארגון | צילום:
רויטרס
ובכל זאת אני כן מבקש לציין דבר אחד בולט-חוסן, ההגדרה של חוסן בעיניי: המהירות שבה אינדיבידואל או קבוצה שפקד אותה "אירוע יוצא דופן", שכולל הרס, חורבן וכמויות בלתי נתפסות של נפגעים בכלל זה מוות, להתאושש לנסות להחזיר את המצב לקדמותו, ובמלחמה להפוך ממתגוננים להתקפיים. את זה עשו הרמטכ"ל והמטכ"ל באופן ראוי להערכה והשראה במובן הכי עמוק של המילה. ובכל זאת, נדרשתי להשמיע קול, אז מה נכון לעשות בעת הזאת. ושוב, כפי שציינתי על הרעיון ליזום ולתקוף את חיזבאללה בימים הראשונים, באמת איני יודע אם אני צדקתי או אלה שחשבו אחרת, דעתי ראויה לדיון ואפילו ביקורת.
אז איך יוצאים מהמבוכה?
המצב הנוכחי שלנו דומה לפול גז בניוטרל, בשתי הזירות – הן בדרום והן בצפון. מלחמות לא נמדדות רק בהיבט
הטקטי, אלא בעיקר בהיבט האסטרטגי ודומה שאנחנו במבוכה גדולה. לכן, נכון לעצור לחשוב ולתכנן מסלול
מחדש. כך, למשל, להגדיר מה אנחנו רוצים בצפון, אם מלחמה אז אנחנו נגררים אליה ואם פנינו להסדר
ולדחיית המלחמה עלינו לעשות פעולות שיובילו לשם.
אז מה נכון לעשות כדי לצאת מן המבוכה:
- אני ממליץ על עצירה מוחלטת של המלחמה בעזה תמורת כל החטופים. זאת אינה תבוסה, זאת עוצמה, ערך חיי אדם תמיד מייחד אותנו על פני אויבינו.
- לסיים את רפיח, להישאר בצפון הרצועה עד שאחרון החטופים, שבויים ונעדרים שלנו יוחזרו הביתה.
- ישראל תעצור את המלחמה אך תגדיר לבעלות בריתה, שלעולם לא נסכים שחמאס יחזור לשלוט ברצועה
כארגון צבאי וכל התארגנות לפעילות טרור ואו התעצמות תסוכל בעודה באיבה. - צה"ל יתארגן מחדש מול הרצועה באופן שיאפשר לו לקיים את הפעילות בסעיף ג'.
- אסור לחזור למצב שהצבא, ובעיקר המטכ"ל, יהפוך לריכוזי. יש איום, מנטרלים אותו מיידית מרמת המוצב לאורך הגבול ועד לרמת אלוף הפיקוד. זה נכון לכל הגזרות.
- וביחס לצפון: למרות המצב הקשה של התושבים, פניה של ישראל צריכים להיות להסדר ולא למלחמה בעת הזאת.
כן, שיניתי את דעתי מאז 7 באוקטובר – הרי הדבר היחיד שנשאר קבוע בשמונת החודשים האחרונים זאת דרך
החשיבה והפעולה שלנו, מן ריצת אמוק עם הראש אל תוך הקיר. עוז רוחם ואיכות לחימתם של הלוחמים
והמפקדים ברמה הטקטית ראויים לציון, אך אלה משולים לשחיינים המסוגלים לראות מטר קדימה. מנהיגי
המדינה והמטכ"ל מחויבים לצאת להתרומם באופן שיאפשר להם לראות את התמונה הגלובלית בכלל
והישראלית-פנימית בפרט.
עוז הרוח של הלוחמים מתגלה פעם אחר פעם, כוחות צה"ל ברפיח | צילום:
דובר צה"ל
מערכת הביטחון חייבת לעצור, לחשוב, לארגן את הפיקוד החדש היכן שנדרש, לארגן את הכוחות, להכין את צה"ל לאתגרים הבאים. יש שיאמרו מאיפה לך שחיזבאללה לא יגרור אותנו למלחמה, ובכן – פיקוד הצפון מוכן לכך. אם לא תהיה ברירה, נצא למלחמה כאשר העולם החופשי מבין שאין ולא הייתה לנו ברירה. נסביר לטובים שבידידינו שלא נתקוף רק את חיזבאללה אלא נממש את הלקח מספר 1 ממלחמת לבנון השנייה: נחריב את מדינת לבנון עד היסוד. עזה צריכה להיראות כגן עדן ביחס למה שנעשה שם. לא מכיוון שיש לנו בעיה עם אזרחי לבנון, אלא מכיוון שאנחנו נפעל כדי להסיר מעלינו איום קיומי וכן גם אנחנו נפגע קשה, אבל נעשה זאת כאשר המצב יהיה שאין לנו ברירה אחרת.
ומה ביחס למדינת ישראל? מדינת ישראל חייבת להכריז על בחירות, אין אפשרות אחרת אחרי הכישלון המביש
של 7 באוקטובר. אזרחי ישראל רוצים, צריכים וחייבים לחדש את המנדט של מי שמנהיג ושולט בהם. זאת אחריות בסיסית, זאת מנהיגות אלמנטרית של כל מי שרואה את טובת המדינה לפני כל שיקול אחר. ובמערכת הבחירות הזאת יעשו טוב אמצעי התקשורת אם יחייבו את כל מי שמעמיד את עצמו לבחירה, להציג את עמדותיו ביחס לעתיד.
הממשלה מחויבת לחדש את המנדט שלה מול הציבור, ארכיון | צילום:
יונתן זינדל, פלאש 90
אנחנו יודעים מאיפה באנו, אבל איש אינו יודע באמת לאן אנחנו מכוונים. כל מי שיקריא את הצעותיהם של
פרסומאים ואנשי יחסי ציבור ירד מן הבמה. אנחנו כאזרחים חייבים לוודא שלא מחזירים את ישראל למסילה,
שכן האחרונה שהיינו עליה הובילה אותנו להתרסקות כאזרחים. אנחנו מבקשים לדעת כיצד מי שמעוניין
להיבחר הולך להשיק את ישראל 2.0, כאשר בראש סדר העדיפויות יש להעמיד את השאלה, מי מאלה
המתיימרים להוביל אותנו רואה באחדותנו, מרכיב ראשון במעלה בתפיסת הביטחון הלאומי. באחדות ולא
באחידות. כיצד מתכוון כל מועמד, ללא יוצא מן הכלל, לפעול כדי להיטיב עם העם? זאת המהות של שלטון העם.
אני אופטימי כי יש לנו עם חכם. חייבים להוציא מהלקסיקון מילים כמו ימני או שמאלני, מילים מפלגות ולא
מאחדות. צריך להימנע מקריאות לסרבנות או למרד, כל מי שיערב את צה"ל ויגרור אותו למגרש הפוליטי אסור יהיה לבחור בו. יש בינינו הרבה יותר מן המשותף והמאחד מאשר מפריד. בואו נלך על זה, עסקה כעת בכל מחיר.
>>> אלוף במיל' יצחק ג'רי גרשון שימש כסגן מפקד פיקוד צפון במילואים במשך 180 ימים ברציפות מאז שבעה באוקטובר. שימש כמפקד אוגדת איו"ש בתקופת מבצע חומת מגן
