בישראל רשומים כ-90 אלף עורכי דין. אחד מהם נקרא לוין יריב. הוא משמש שר משפטים. תארו לעצמכם שהוא היה מסתלק/מסולק מהחיים הציבוריים, מה שמתחייב היה לקרות עוד לפני ה-7/10, כשהגיח עם ההפיכה שלו. בעצם אף לפני היום ההוא, עוד כשקרא למשמר בתי-המשפט, בעת כהונת הנשיאה אסתר חיות, להתעמת עם משמר הכנסת בעת כהונת היו"ר יולי אדלשטיין. מלחמת משמרות הוא רצה, בין שתי רשויות, המחוקקת והשופטת.
ישיב כל אחד לעצמו, ביושר ובכנות, אילו נדרש היה לבחור בעת צרה עורך-דין מתוך כ-90 אלף – האם היה בוחר את לוין או שמא מעדיף על פניו כ- 89.999 אחרים? מאחר שהתשובה די ברורה – טוב אולי, שלוין נשאר בפוליטיקה ומתמיד בה. לפחות מהסיבה האנושית: הוא היה חלילה מתקשה לפרנס את משפחתו ולהביא פת לחם לילדיו. לב יהודי רחום כשלי וכשלכם קוראים יקרים, לא מוכן להסכין למצב כזה. ישנם שחושבים שמשפחת קדושים מהרצליה, שמקורבת אליו, הייתה שוכרת את שירותיו ומפרנסת אותו – הם טועים בגדול. בעורכי-דין עבריינים מבינים.
אין שיחה שבה מוזכר שמו של לוין ולא תישאל השאלה: מה מקור משטמתו/עוינותו/שנאתו למערכת המשפט. יש אומרים שמדובר בשנאה טקטית, שזה קלף פוליטי. מאחר שאין בידיו הישג, יתרון, דגל כלשהו, אזרחי, צבאי או משפטי – הוא אימץ את הדגל הזה. ישנם אחרים הסבורים שהוא נוקם את נקמת המשפטן המזולזל מצעירותו.
עו"ד ד"ר שלמה כהן, לשעבר ראש לשכת עוה"ד, איש שמאל מובהק, קידם אותו בזמנו ומינה אותו לממלא מקומו בלשכה. ללוין הצעיר לא הייתה בעיה להיות בקואליציה עם "סמולנים". לכהן היה נוח להשתמש בצעיר טעון אמביציה. היום ד"ר כהן חרד מהשלישייה המובילה, לדבריו, את מצעד ההתאבדות הלאומית: לוין, בן-גביר ושמחה רוטמן.
בעבר פרסמתי סיפור שסופר לי מפי שולי פנחס, שהיה פוקד מרכזי של הליכוד בדרום. בראשית 2005 הגיע אליו צעיר מבולבל, נטול שמץ חן וכריזמה, שהשתוקק להיבחר לכנסת. הוא הציג את חזונו. כשסיים למלמל את החזון, אמר לו פנחס: מה שאתה מציע זו דיקטטורה. מה נעשה אם מחר הם, מרכז-שמאל, יחזרו לשלטון? אם נאמץ את התכנית שלי, אמר לוין, הם בחיים לא יחזרו לשלטון (!). בריאיון לערוץ 14 הודה לוין, שהקואליציה שולטת על הממשלה ועל הכנסת, אם היא תשתלט גם על הרשות השופטת, אזי ישראל אכן תהיה מדינה של רשות אחת.
אמנון אברמוביץ' | צילום:
אייל בן יעיש, חדשות 12
שלושה משרדי ממשלה בישראל אמורים לתפקד כנציגי הדמוקרטיה: המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת. בראשם עומדים היום לוין, בן-גביר ושלמה קרעי. נדמה לי שכל מלה נוספת מיותרת. זה השלב במשפט בו אומר התובע: אלו הם עדי.
למחרת ה-7/10 ובמשך שבועות נהגו שרים וח"כים בליכוד ובש"ס לכנות את יריב – יחריב-לוין ולהאשימו באסון, בחורבן. הם דיברו פחות על המדינה ויותר על מפלגותיהם. מי היה מאמין, שלאחר אחד-עשר חודשים ל"יחריב" לוין הנ"ל תהא חוצפה מתריסה לחתור לעצב את מערכת המשפט ואת מבנה המשטר בישראל?!
